9. כשלוחצים על הכפתור האדום (או: דוֹנְט פּוּש דֶה רֶד בָּאטֶן...)
זה חוזר בכל סרט מתח טוב. פתאום מגיעה הנחיה מלמעלה: "לא משנה מה תעשו, אל תלחצו על הכפתור האדום!". מי שהציב השבוע את הכפתור האדום בסלון בית האח הגדול, ידע בדיוק מה הוא עושה. וכצפוי, הסקרנות הרגה את חתולת הרחוב או את יחמור הביצות. זה מזכיר לנו את הניסוי הפסיכולוגי הקלאסי, שבו אומרים: "בשום אופן אל תחשבו על פילים לבנים". הרי ברגע שאומרים לכם כזה דבר, פשוט אין מצב שלא תעלו לרגע מול רוחכם איזה פיל לבן וקטנטן, רוקד בחצאית טוטו בסרט הבוליוודי האישי שלכם. בדיוק באותו אופן, אם הכפתור האדום הוא כל כך "סוף-העולם", האזהרה היא כל כך חמורה שאנחנו פשוט חייבים לממש אותה קצת, לגרד את הגבול, רק בשביל לראות – מה יקרה...? האח הגדול נתן השבוע לדיירי הבית משימה מורכבת של מונופול, רכישות, אסטרטגיות ומאבקי כוח, מניפולציות, ודינאמיקות בין-צמדי משתתפים. אבל ככה בקטנה, הוא שם להם מול העיניים גם כפתור אדום גדול אחד, שמאחוריו עומד כל הלא-ידוע שבעולם, ועליו אסור-אסור ללחוץ. כי מי שילחץ ישלם בכשלון במשחק הקבוצתי, בצמצום התקציב השבועי, ובהעמדה אישית להדחה. ומאותו רגע, כל המשחק לא משנה, ולא באמת חשוב מי רוכש את ספת התולעת בסלון או את הספסל המעשן בחצר: הכל מסתכם ונופל בהנחייה אחת מלמעלה, מפתה במיוחד, שטומנת בחובה את כל מה שאסור לעשות. כמו שיעל אמרה, רגע לפני שהיא, יוסי, קותי ופנונה העיזו ולחצו במשותף על הכפתור האסור: "יאללה, בוא נלחץ, מה קרה? מה יכול להיות...". כנראה שכבני אנוש, הסקרנות גוברת אצלנו על הלמידה ועל לקחי העבר. אנחנו פשוט מתוכנתים לזה. מה לעזאזל הם חשבו שיקרה? שעבדו עליהם, שיוותרו להם, שיגידו להם שלא זה היה הקאץ'? למה בעצם הם לחצו על הזמזם: כי הם לא יכלו יותר לעמוד בסבל של להיות בחדר לבן וסטרילי נטול כל אישיות או "צבע", או כי הם פשוט קראו תיגר על האח הגדול? אולי במשחק עם כללים שלא תלויים בהם, הם רק רצו לקבל קצת שליטה לידיים... הרי בסה"כ, הכל פסיכולוגי. הכלא הפיקטיבי שהציבו בסלון היה פסיכולוגי לחלוטין (הרי בסך הכל שמו כמה עמודי מתכת אפורים בתוך הסלון המוכר והחם שלהם. לא הבדל כזה גדול. ובכל זאת קותי מבקש מיאנה שתישאר קרוב ולא תעזוב אותו), וכל אחד מהדיירים הגיב אליו עם יחסו האישי לענישה, לבידוד וניתוק מהחברה. היחס לבנקאי השומר על הממון הוא פסיכולוגי ומראה את יחסו של כל אחד לרכוש, סמכות וכוח (כשסופי בודקת כל רגע את היתרה שלה, ומחזיקה את תמיר קצר-קצר). והבידוד בחדר הלבן הוא אך ורק פסיכולוגי, ומעלה את החשש להיות אאוטסיידר, לחוות את הכל רגשי מדי ואפילו "להשתגע" (כשיוסי האישיות הצבעונית חוזר ואומר שהוא פשוט מפחד לאבד את זה). והדיירים האלה - פשוט הגיבו פסיכולוגית. ובתוך האזור הפסיכולוגי, אי אפשר לחיות עם חיים רק בגוון אחד, ואי אפשר שלא ללחוץ על הכפתור. אם נסתכל לרגע אחד על הקבוצה, נראה שגם הכפתור הזה הוא לגמרי פסיכולוגי: לכל אדם בקבוצה, לכל דייר בבית, יש את הכפתור האדום שלו. ובעצם אסור ללחוץ עליו, כי התוצאה ידועה: נגיעה בנקודה רגישה, פגיעה, קונפליקט, ומאבק בין-אישי. יכול להיות שבמקרה נזכה גם לרגע קטן של חסד, מישהו יפסיק להתגונן, יזכה לראות משהו חדש על עצמו, ואולי גם לעשות משהו בנידון. אבל לרוב – תוהו ובוהו. אם רק תעיזו ללחוץ... והאמת? בקבוצה תמיד, אבל תמיד - אנשים לוחצים. פשוט אי אפשר שלא ללחוץ. הכפתור הזה עומד שם, בולט, מפתה ומעורר תאווה, ואי אפשר להתאפק ולא לעשות משהו בנידון. ואז התסריט הוא ברור מראש: מישהו מזהה משהו רגיש אצל אחד מחבריו לקבוצה, אין לו ברירה, ובסוף היצר יגבר עליו והוא ילחץ-גם-ילחץ. וכל אחד בדרכו. זה חלק מהתהליך הקבוצתי. אנחנו בדרך כלל מרגישים וקולטים מה חזק ומה רגיש אצל האחר, ואז גם אנחנו מגיבים לזה בעצמנו ולוחצים על הכפתור שלו - אבל באותו הרגע גם כל הכפתורים שלנו נכנסים לפעולה. זה הרגע, בו עולים כל הקונפליקטים החשובים בקבוצה, וזה הרגע בו כל אחד מהמשתתפים עובר איזשהו, לפחות איזשהו, תהליך אישי. רגשי. פסיכולוגי. קבוצתי. Foulkes תיאר את התופעה של "הדהוד" (רזוננס) בקבוצה, כצורה של תקשורת לא מודעת, ישירה או עקיפה בין חברי הקבוצה. כשמשהו אצל האחר בקבוצה, כמו תכונה, רגישות או חוויה כלשהי שעבר, מהדהדים אצלי ופשוט מפעילים אותי, דרך הזדהות, חוויה דומה או הפוכה שעברתי. זה יכול להיות משהו מכעיס, מקומם, מרגש, עצוב, או מעורר חמלה. אבל כשאנחנו מגיבים לזה ולוחצים בחזרה, כאן כבר נכנסים הרבה מנגנונים נוספים של התגוננות, התקפה, או התגרות - והתוצאה היא בהתאם. ובבית האח הגדול, זה הסיפור כולו. מרגע שהאח הציב את הכפתור האדום הזה במרכז הבית, אנחנו רואים שהכפתורים נלחצים ועוברים למצב ON, וחושפים רגישות אחרי רגישות של הדיירים: אצל קותי, הכפתור המקופח הסובל מסטיגמה קשה, נלחץ בתום לב (או שלא?) ע"י ערן. מיד כפתור החמלה והתמיכה של יאנה נלחץ והיא תומכת בקותי כאילו היה עלה נידף. כפתור הצורך בתשומת לב 24/7 ובהגנה אצל אביבית נלחץ ולא נענה ע"י רגב. ורגב מאוכזב כשאביבית לא מספקת לו בדיוק את אותו הצורך ולא מגינה עליו מפני ההדחה. כפתור הפופולאריות והצורך להיות אהוב על כולם נלחץ השבוע חזק מאד אצל יוסי ("אני כבר פה, אני לא אשים להם איזה סיר פאנאטאז' על האש?"), והוא מרגיש מה קורה כשהוא לא מקבל הכרת תודה אינסופית, והופך לבלתי נסבל בקרב הדיירים. כפתור הביקורת על האחר נלחץ אצל קים דווקא ע"י המבקרת השקטה יעל, והשניים עוסקים בלחיצות הדדיות. סער קופץ בכל פעם שלוחצים לו על כפתור ה"הנה עוד מניפולציה מההפקה". סופי מותקפת כשהיא היחידה שלוקחת ברצינות את המשימה, מתבלטת ומצהירה על רצונה לזכות (רק במשימה, תירגעו). ותמיר פשוט "נלחץ בקלות", אבל יש לו את היכולת לזהות את הכפתורים השונים, תוך שהוא מראה רגישות גדולה למצבם וצרכיהם של האחרים. אכן, מוקי חתולי. נקווה שהחמוד הזה אכן ינחת בסוף על הרגליים, ולא יבזבז כמה נשמות מתוך בהלה. וזוהי רק ההתחלה. ברוח מה שקורה בערוץ 2 בימים אחרים בשבוע, גם בתכנית הזאת יהיו הרבה מנטורים שילחצו על כפתור ויסובבו ראשים. אנחנו מהמרות שכל ה"לחצניאדה" הזאת תוביל להרבה רגעים סוערים, אבל גם לנגיעות של ביקורת כנה ובונה בין הדיירים. בניגוד לחדר הלבן, פה יש כפתורים בכל מיני צבעים, וכולם - כן כולם - יילָחַצו זה אחרי זה. כי מעכשיו, האיום החדש בבית הוא לא רק שמישהו יעמיד אותנו להדחה, אלא שמישהו גם יבוא ויחשוף לנו את כל ה"רגשי". ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: אני לא נלחץ כל כך בקלות. אבל מעניין מה עם אֶיתָם... איפה אתה, אָבּוּיָיה? תתעורר, העונה עוד מעט נגמרת... צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם קותי יישאר רק עם הפגיעה מדברי ערן, או גם ינסה לשנות משהו בעצמו? האם יאנה תמשיך להיות רחמנייה ולדאוג לקותי, גם כשהוא לא יהיה אפרוח פגוע? על אילו כפתורים העונה הזאת לוחצת אצלנו כצופים: הכפתור הפוליטי, המעמדי (יש/אין כסף), הגזעני, או כפתור הצורך בדרמה ותשומת לב?
0 Comments
7. קנאה טובה ורעה (או: מיטה זוגית מתחלפת)
אמרנו שזה רק עניין של זמן, עד שהקנאה תצוץ בין דיירי הבית ותראה את פניה בבית האח הגדול. אבל היא לא הגיעה לשם רק עם "בוא האביב", היא התחילה לבצבץ שם כבר קודם. רק כמה שורות על התהליך: בשבוע שעבר, כשדודו עוד התלבט אם הוא כבר בחוץ או עדיין כאן, התחילו גישושים זהירים אך לא עדינים בין הדיירים בבית, להשתייכות לקבוצות קטנות יותר. חלק ניסו לנכס אליהם אחרים, וחלק ניסו לבטל ולהכפיש דיירים שרחוקים מהם. קותי ודודו ניסו לנכס להם את קים ואת יאנה, תוך ביטולו של סער. יעל וסער ניסו לגבש אליהם את פאנונה, רגב, קים וחברים נוספים. ואביבית, סופי ויוסי אימצו אל ליבם את תמיר. כל אחד ניסה למשוך לכיוונו כמה שיותר חברים, ולבסס את מקומו ואת עתידו. כל זה לצד מאבק שהחל להיות גלוי יותר על החלוקה לזוגות: רגב וערן מתחרים על עפעופיה של אביבית, קותי וערן על ה"נעימים בגב" ליאנה, וקותי פוזל יותר ויותר אל המחשוף השקוף המתהלך בבית, נוטף שוקולד 'השחר'. מהר מאד הניסיון לשייכות וניכוס הוליד קנאה ורכושנות, לצד מאבק על מקום ושליטה. הקנאה הזו אינה רק זוגית ורומנטית: זוהי קנאה על השתייכות, על מי רצוי ומי לא, מי מקבל את הכוח, ומי עלול להישאר בצד. מדובר בהתרחשות שיכולה הייתה לקבוע את סדר הכוחות בבית משם ואילך. א-מה-מה? דודו לא ציפה שיחזירו לו מלחמה, מצא שהוא לא עומד בחומו של תנור המטבח - וחתך הביתה. לרגע היה נדמה שהתהליך שוב נקטע באמצעו. אבל לא באמת! למרות התפנית, הרי שהמאבק על הזיווג כבר החל, והקנאה כבר מתרווחת לה ב"חשחושית" בבגד-ים צבעוני. וכעת, על בסיס הקנאה שכבר הושרתה במים החמים, ועל בסיס התחרות על מקום בליבם של הזוגות השונים, באים ומכניסים בעבוע נוסף: אביב, האקס של אביבית, נכנס לבית בסערה ובשצף קצף. אז הנה הזוגיות, התקווה הזו לשייכות ל"מישהו" בבית, הופכת לאישיו המרכזי. אם בשבוע הראשון דיברו בעיקר על אוכל, השבוע כבר דיברו אך ורק על זוגיות: זוגיות בחוץ בחיים האמיתיים, וזוגיות בתוך הבית. החל מההתרגשות והחששות לקראת כניסת האקס לבית, ועד הכניסה הדרמטית והסוערת שהציפה את כל דגמי ההתקשרות האישיים של הדיירים אל פני השטח. מי תלותי, מי נמנע, מי עצמאי. אחרי שזוג אחד, בטי ודודו שהיו אמורים להיות הזוג הדומיננטי בבית, פינו את מקומם; אחרי שנושא הזוגיות עם יאנה מתחמם ומתקרר; וכשנושא הזוגיות עם אביבית מתגלה כתסביכי למדי והיא מתלבטת בין שני גברים, בין השכל (רגב הוא הטייפקאסט שלי) לבין הרגש (אבל ערן ה"עני" עושה לי את זה בגדול) - עכשיו הוסיפו לתערובת גם את העבר, את האידיאליזציה של הפנטזיה האבודה, את סיפור רומיאו ויוליה של אביב ואביבית. אכן, תוסס... וחברתנו מיכלי אומרת על זה: "חברים, גֶט אֶ-נֶסְט....". קנאה בונה או קנאה רעה: אז מי מפחד מהאקס? אז כולם מקנאים בכולם בעניין הרומנטי, וכולם מקנאים באביבית על כל הפוקוס שהיא מקבלת פתאום. אבל קנאה יכולה להביא לכל מיני דברים. יאנה הגדירה את זה מצוין כשאמרה: "יש קנאה בריאה, ויש קנאה רעה". קנאה יכולה לבנות מוטיבציה ורצון להשתפר, וקנאה יכולה לעורר רגשות נקמה ורצון להרוס לאחר שמקנאים בו, ולהעלות הרבה רגשי נחיתות (קותי מרגיש כל כך מקופח, שהוא כבר החליט שגם למייבש הכביסה יש משהו נגדו, אחרי שכיווץ לו עוד 2 קפוצ'ונים...). עכשיו בבית, הקנאה מתחילה לבצבץ מכל סדק אפשרי. יאנה קינאה לקותי כי הוא דיבר עם אביבית. קותי קינא ליאנה, כי היא מסתובבת עם ערן. רגב קינא לאביבית, ועכשיו בכלל משדרים לו סרט טורקי בפול ווליום עם אביב האקס. ואנחנו? אנחנו לא מקנאות ברגב, לא קל להיות בבית סגור עם רגשות סגורים שהתחילו להתפתח כלפי אביבית. עם קשר שהתחיל בצורה מיידית וכמעט אוטומטית, עם הרבה ברקסים ומסרים כפולים שאביבית שולחת לו – והנה הוא מוצא את עצמו במשולש רומנטי. אולי בעצם מרובע? ראינו איך רגב, הגברבר הצעיר שכל כך הצליח להסוות רגשות בשבועיים האלו, לא מצליח בחדר האח הגדול להסתיר דמעות של תיסכול, כעס והתרגשות, כששמע על כניסתו של אביב. אבל הרגשות הוכנסו מהר שוב למסתור, ומול אביבית ומול הבית הוא מיהר לשחק אותה גבר אדיש וכאילו בטוח בעצמו. חבל. זו פעם ראשונה שהרגשנו חיבור קטן לרגב, בדקות האלו שישב בחדר האח וראו את עוצמת הרגשות על פניו. אפילו חשבנו שהמפגש עם האקס יצליח להוציא מרגב עוד רגשות ולהפוך אותו ליותר אנושי. אבל כמו הרבה אנשים, הרגשות שלו נעטפו מיד בהבעה אטומה, שיצרה אי-הבנה וחוסר תקשורת עם אביבית ("את רצית שאני אגיד לא?", "אתה ויתרת עלי, אני רגילה שנלחמים עלי"). אפשר להגיד שלא הוא ולא אביבית רצו באמת שאביב ייכנס לבית, אבל רק בגלל שהם שיחקו מי ימצמץ ראשון - הם הצליחו לבנות להם צורה הנדסית רומנטית מורכבת. באמת חבל. לו אביבית הייתה רואה מה שאנחנו ראינו בחדר האח, אולי הסיפור היה קצת שונה. ומה קנאה יוצרת בקבוצה? כשקנאה מתחילה להופיע בקבוצה, היא בדרך כלל מקושרת לתחרות, או לפחות לתחושה סובייקטיבית של תחרות. בבית האח הגדול, ברור שהדיירים מתחרים: הם בתחרות על הפרס הגדול, הם מתחרים על תשומת הלב של האח (האח אתה לא אוהב אותי? למה אתה לא קורא לי?), והם מתחרים רומנטית על הזוגיות. העניין הוא שקנאה בדרך כלל לא מגיעה לבד לבקר: השותפים שלה, אשמה, בושה, כעס ותסכול, אוהבים להגיע יחד איתה, ולהילחם על המיטה הזוגית. עכשיו שהמיטה הזוגית של הזוג קפרא התפנתה ועומדת שוממת, ישנה תחרות סמויה על "מי יוכתר כזוג המלכותי בבית", דבר שיעמיד את בני הזוג במקום נחשב יותר מאחרים, וייתן להם יותר תשומת לב. ולא נראה שאלו יהיו אביב ואביבית: מהצצה ראשונית על התקשורת הזוגית הווכחנית ומופרעת-הקשב של אביב ואביבית, זו לא נראית מערכת יציבה. רגע אחד מוחלפות מילים קשות עם תנועות כמעט אלימות, ושבריר שנייה אח"כ מילות חיבה רכות. בדיוק כמו שאביבית משאירה בלאגן במטבח כשהיא מבשלת, היא כנראה אוהבת בלאגן גם ביחסי האהבה שלה: אביבית מעוררת ומעודדת קנאה, היא מרימה 3 צלחות באוויר וממשיכה לסובב אותן (כמו שתיארה זאת יעל באופן יפה), היא רואה בקנאה סממן של אהבה ושל תשומת לב, והיא התאכזבה מרגב כשהוא לא חטף התקף קנאה ולא השתולל מולה. בחיינו, היינו רוצות לקחת אותה לשיחת ניעור, ולהסביר לה שאהבה היא אהבה היא אהבה... וזה הכל. אביבית צריכה שיתחרו עליה. יזכה בה רק מי שיציע את המחיר הגבוה ביותר. אבל לא מדובר ביהלומים וקראטים, הפעם המחיר הוא מחיר רגשי, ואולי גם חברתי. כבר ראינו איך הקנאה ההדדית של ערן ושל רגב הביאה את שניהם למעמד ההדחה (כל אחד שם את שמו של השני להדחה). רק נשאר לחכות ולראות אילו עוד מחירים אנשים ישלמו על הקנאה התוססת בבית. אז זוגיות בבית – טוב או רע? גם וגם. מי שנכנס בתור זוג מקבל ביטחון אבל קשה לו למצוא את עצמו לבד בקבוצה (ראה דודו). ומי שנכנס לגישושים זוגיים, מעורר ענין וחיוּת בקבוצה. אבל מי שלא במשחק, קצת נדחק ממנו החוצה: שימו לב ששני המועמדים הנוספים להדחה הם קים וסופי, שלא מוצבו כ"מועמדי זוגיות" בבית. כרגע הטריק הוא באיזון: מי שיישאר בטלנובלה הזוגית יקבל תשומת לב, אבל מי שיישרף ממנה – לא יוכל לשקם עוד את מעמדו בבית. כבר היום נראה היה שערכה ותדמיתה של אביבית ירדו בעיני דיירי הבית, כשראו את עברה מגיח ומשתולל מול עיניהם, וכל מה שניסתה לבנות למולם, פשוט ירד לטמיון. יכול להיות שאביב בעצם הציל את רגב: גם מהצרה הזאת שקוראים לה אביבית, כשנתן לו הצצה לאיך שתיראה מערכת היחסים העתידית שלו עם אביבית בעוד חודש, שנה, חמש שנים; וגם כי הוא "העיר אותו לחיים" אצל הקהל בבית, דבר שייתן לו עוד קצת אורך חיים במשחק. ולמה אביב בכלל נכנס לצרה הזאת? זו השאלה שהוא סירב לענות עליה במשך 48 שעות הזויות. הוא לא תיאר שזה יהיה ככה, הוא חשב שהוא ייכנס וייקח אותה בסערה על מרכבת יהלומים. בעצם, הוא לא חשב בכלל. והרי לבית האח הגדול חוקים משלו... יכול להיות שהוא פחד שאחרי שאביבית תזכה לפרסום ותצא מבית האח הגדול, היא לא תסתכל עליו יותר - והוא רק רצה להיכנס בדלת הזאת לפני שהיא נסגרת. כי אחרי 15 דקות, גם הגעגועים לאקס הם כבר לא מה שהיו פעם. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: ערן, תעשה לי מסאז'... צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם הדלת לאהבה תיפתח או תיסגר, או שנראה פה 'דלתות מסתובבות' ועוד ועוד אנשים נכנסים ויוצאים מבית האח? מה יגרום המרובע הרומנטי הזה לרגב, לטוב ולרע: האם הוא ייפתח רגשית, או ישתבלל? איך אביבית תצא מהתסכובת ותחזיר עצמה לתוך הקבוצה, אם בכלל? מבזק נטישה...
ועכשיו, אחרי כל הדרמה ששלחנו מהבית, דודו מסיים את ההתלבטות וההתחבטות, ומחליט לעזוב את בית האח הגדול. כנראה שבאמת בגלל הדאגה לבטי ולהריון, אבל יכול להיות שיש פה גם חרדת נטישה? אחרי הכל, הוא נשאר בבית לבד בלי אשתו שבה הוא תלוי מאד; כשקותי חברו הקרוב הועמד להדחה הוא חשש להינטש שוב; וכשרק הצליח לקום על הרגליים ולמצוא את מקומו כיחיד בקבוצה הזאת - הוא חטף על הראש מקים ומסער. כל זה בוודאי השפיע על ההחלטה שלו. וכאן הוא לא לבד: רק עכשיו ברי שפחדה להישאר בבית בלי זיוה או להינטש ע"י הקהל, העדיפה לנטוש את הבית בעצמה כשהיא עדיין מחזיקה בכבודה. כנראה שהנושא הזה עוד יהיה נוכח בקבוצה, כשחרדת הנטישה תשפיע על נכונות הדיירים להיכנס למערכות יחסים קרובות (שמא לא יתפרקו פתאום), והפחד של "מי עוד יעזוב בעזיבת-הפתעה" ימשיך ויעמוד בחלל הבית וישפיע על כל האינטראקציות. כי הרי לא מדובר רק בעזיבה של חבר, אלא בשינוי לא צפוי של החוקים ושל המסגרת. ייתכן שמעכשיו הם יהיו זהירים יותר אחד עם השני, או שדווקא ינסו לזרז תהליכים - ובעוצמה. נראה שה"עזיבה" בקבוצה הזאת, על כל צורותיה, לא מהווה עיכוב - אלא דווקא קטליזאטור בכל הרמות; ויכול להיות שמדובר באירוע שמצליח, באופן אבסורדי, דווקא לחבר אותם רגשית אחד לשני. ואיך כל זה יסתדר עם התהליך הקבוצתי שרק התחיל לאסוף תנופה? זאת שאלת מליון השקלים... 6. עכשיו אפשר להתחיל
איזו הקלה. או שאולי לא...? ברוך השם - או ברוך שפטרנו...? בבוקר ההדחה עוד חשבנו על כל האופציות, מנסות לשרטט לאן כל התרחשות תוביל: מה יקרה לקבוצה אם קותי ייצא מהבית, מה יקרה אם זיווה תתניע בלי ברי, ומה יקרה לברי בדד בלי זיווה. כל תסריט היה מעניין בפני עצמו, אבל בהחלט לא התכוננו לאפשרות להיפרד משתי השחקניות האלו בערב אחד. אבל מה לעשות, כנראה שבורא עולם כותב את הסרט הזה... כן, הקערה התהפכה. זיווה וברי עזבו, ולמעשה איבדנו לא רק שתי משתתפות דומיננטיות, אלא תת-קבוצה בתוך הקבוצה הגדולה. ועכשיו מערבבים את הקלפים כמעט מחדש. נגדיל ונאמר: עכשיו בעצם מתחיל התהליך, או אם תרצו - רק עכשיו מתחיל המשחק. תראו, הפעם מדובר באוסף של אנשים אינדיבידואליים מאד, ומאתגר מאד להפוך אותם לקבוצה. נכון שראינו התחלה של יריבויות או יצירת אויב משותף, ראינו שמתחילים לדבר על "הם" ו"אנחנו", אבל ממש עוד לא נוצרה פה קבוצה... אנשים לא באמת התקרבו, כמעט ולא חשפו דברים אישיים ולא הסתכנו בפגיעוּת, והקונפליקט נשאר ברמה ראשונית מאד. בהשוואה לעונות קודמות, התפתחות באינטימיות הקבוצתית כמעט ולא קרתה כאן. הם פתחו את הלב רק בקבוצות קטנות או אחד מול השני, מגששים ובודקים כמה אפשר בכלל לפתוח. אפשר גם לומר שהם נתקעו על הקונפליקט המכונן של דתיים-חילוניים וכפייה מול חופש בחירה, שהשאיר את ההבדלים החיצוניים והראשוניים בין המשתתפים על מקומם. אמנם זה מאד תואם את השלב הראשוני בהתפתחות של כל קבוצה, אבל זה הרגיש קצת יותר תקוע מזה: עוד לא מרגישים פה את האמון, ובקבוצה גדולה של אינדיבידואליסטים ודעתניים שכאלה, הפראנויה וחוסר היכולת לדעת על מי לסמוך - הופכים ל"אישיו". לא סתם בבוקר אחרי ההדחה התחילו בבית דיבורים על קותי שלא סומך על אף אחד, שמגדיר כל מי שלא מסכים איתו כבוגד, ושהוא חייב לשנות את דרכיו. האמת, אולי זה משהו שגם אחרים מרגישים, אבל רק הוא מבטא... שמענו הרבה על "אנחנו מול הם". אבל מי זה ה"אנחנו" הזה? הרי בכל פעם הוא נאמר בהקשר אחר: פעם זה קותי ויאנה, ופעם זה קותי ודודו. לפעמים זה אביבית ורגב, ואח"כ אביבית ויוסי, או יוסי וברי. אנחנו עדים לניסיונות להבין מי זה 'אנחנו' ומי זה 'הם', והאם יש פה 'אנחנו' בכלל? יכול להיות שבכל הסיפור הזה ברי וזיווה בעצם היו קבוצה מעכבת. ייתכן שאם הן היו נשארות, הן היו הופכות למן "אנטי-גרופ": קבוצת-נגד שנמצאת בתוך הקבוצה, מעין כוח הרסני שלא מאפשר לקבוצה להתקדם או להתגבש. ובאמת הבוקר, לאחר ההדחה וההלם הראשוני והיעדרן של השתיים, אפשר לראות שתהליכים חדשים התחילו לרוץ ולהתגלגל - ובצורה מוגברת, אפילו נאמר קיצונית. כאילו הוציאו מקל מהגלגלים של הרכב הזה שעמד בָמקום בפול-גז, ועכשיו רק מתחילים להתגלגל קדימה. מעניין יהיה לראות אם זה מאפיין קבוצתי שימשיך: שמישהו ימשיך את מירוץ השליחים הזה, ייקח את המשימה על עצמו, וישמש כמקל החדש בגלגלים של הקבוצה - או שבאמת נפתח פה תהליך חדש. האם ברי וזיוה היו "מקלות" שברגע שמישהו הוציא אותם הקבוצה תוכל לדהור קדימה, או שהן היו "גלגלי העזר" שעל גבם ניסתה הקבוצה להתאחד מול האויב המשותף, או לנסות בכל מחיר להימנע מהאינטימיות הכל-כך מפחידה? האמת שיש פה שאלה עקרונית יותר: באמת מדובר בתת-קבוצה, או בכלל בעניין של אישיוּת? הרי אם היה שם מישהו דתי שאפשר לדבר איתו, הכל היה נראה אחרת. אבל במקרה של ברי וזיווה, האישיות התגברה על השליחות. דומה מושך דומה, אין חוכמות. אבל האם מדובר בשתיים שהעלו את רמת האינפנטיליוּת לשיאים חדשים, או ביראות-שמיים שהאמינו בנחישות בדרכן ולא נתנו לשום דבר לחדור אליהן ולהסיט אותן? ומה באישיות שלהן כל-כך הטריד את הדיירים ואותנו: זה שמדובר בנרקיסיזם, בהתרכזות רק בעצמי, או בניתוק אחר מהמציאות? האם השתיים פעלו למען האדרת שמיים או למען האדרת העצמי? יכולנו לראות פה מפגן מרהיב של מנגנוני הגנה ופיצוי. יכול להיות שהשם דיבר אליה, אבל להקשיב היא לא הקשיבה, ברי מקשיבה רק לעצמה. ברי המשיכה לטעון שאם הייתה נשארת בבית, היא הייתה זוכה ("...אני חותמת על זה"). אבל הרי זה הטריק הכי עתיק בכל מבוא לפסיכולוגיה: עדיף לא להסתכן בכישלון, ולהשאיר את הפנטזיה פתוחה. ועדיף תמיד לנטוש, לפני שהקהל (או הדיירים) ינטשו אותי. בכל מקרה, על הבחירה לצאת מהבית מרצון, אמרה לה אתמול ליהיא בשידור: "עשית Good move... תיהנו בחוץ". הניחוש שלנו, שזה יהיה "גוד מוב" גם לקבוצה שנשארה בפנים. השאלה עכשיו היא מה ימלא את הריק שנוצר. הרבה פעמים קבוצה מתגבשת מול אויב חיצוני או פנימי, שעוזר לה להגדיר את עצמה ואת הגבולות שלה. אז מי יהיה עכשיו האויב שיתאחדו מולו, או שעכשיו יעברו במרץ לשלב של התגבשות תתי-קבוצות בתוך הקבוצה הגדולה - דבר שיכול להביא בסופו של דבר לחלוקה של שתי קבוצות יריבות בתוך הבית. בעונות הקודמות של האח, זה תמיד קרה מול עינינו: סכסוך בין-אישי, שהפך לאישיו קבוצתי, וחילק את הבית לשני מחנות. אלירז מול סער. מחנה פרידה מול דנה ונופר. וכמובן בובליל מול שפרה. קלאסי. אז עוד מוקדם לדעת, אבל אולי אפשר לנחש: אילו קבוצות ייווצרו עכשיו בבית האח? יעל וסער מה"פרלמנט" בחצר, ולצידם אולי "צוות המסאג'ים מהנֶסְטִי" פנונה, איתם וערן. במקביל, ועדיין לא מנגד: דודו וקותי "שמשון ויובב" (שצריכים כתוביות תרגום דחוף!!!), וקים הלא הוא "קציצי" או אולי "ציטוטי"... (לא בטוח שקים באמת משתייך לצוות פינוקיו, או שהם רק משתמשים בו לצרכים אסטרטגיים, כפי שדודו רמז לפני כמה ימים...). ולצידם כמה שחקנים חופשיים: כמו אביבית, רגב, יאנה, ותמיר שאיבד את שתי האימהות השדכניות שלו. נראה שיוסי ינסה לרקוד על שתי החתונות ולעשות תסרוקות תוך כדי, עד שהוא יתפוצץ בחארבו-דארבו עם מישהו; ושסופי תלך לאן שהפרודוקטים של יוסי יילכו, או איפה שיתנו לה לדבר למצלמה (אם כי סופי עלולה עוד להפתיע). אז אחרי הדרמה של יום ג' חשבנו שתהיה ריקנות או מבוכה. אבל למחרת הם כבר קמו מוכנים להסתערות. התחושה היא שמכאן, המעבדה הקבוצתית תתחיל לתפקד – ממש לפי הספר. מה זה אומר? חתירה לאינטימיות, שלב הקונפליקט והפיצוץ שבדרך, היווצרות של מחנוֹת, מאבק מתחזק על מנהיגות, פיצול בין טובים לרעים, בין 'אמיתיים' ל'שחקנים', קנאה ותחרות, הכתרת שעיר לעזאזל, השלכות הדדיות, מנגנוני הגנה, פנטזיות בקבוצה, התמודדות עם סוגיות רגשיות אישיוֹת "מהבית" של המשתתפים. ואולי נזכה גם לרגעי קירבה ואינטימיות - שבלעדיהם התהליך כולו לא יושלם. Game-on, עכשיו המשחק מתחיל. היכונו לראות פה תהליכים קבוצתיים בשיאם. אחרי הכל, מה אנחנו רוצים? קצת רגעים קומיים עם קותי ודודו (והפעם עם כתוביות בבקשה). קצת אומץ והיכרות, קצת מתח ופיתרון, והרבה שיפור עצמי. המסע מהיחיד אל הקבוצה וממנה חזרה אל היחיד, והמסע לתהליך אישי שיעברו הדיירים. זה כל הסיפור. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: אני מסכים עם יעל: אפשר להסתכל עליהם כל היום, זה באמת כמו לצפות בנשיונל ג'יאוגרפיק. והכי חשוב: לזכור לא להיכנם בין החיות בעונת הייחום, הן יותר אגרסיביות בעונה הזאת. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: אילו תתי-קבוצות יתחילו להיווצר עכשיו? באילו טכניקות ינקטו הדיירים, כדי להביא אנשים למחנה שלהם? מי יתפוס את מקומן של ברי וזיווה, וימצא את עצמו בתפקיד האויב הקבוצתי: מי ישמש כנביאת-הזעם זיווה שרבה עם כולם, ומי במקום ברי ינסה לכפות את ערכיו על הקבוצה? חדשות טובות - אנחנו גדלים! מעכשיו בכל יום חמישי, תוכלו למצוא את הבלוג שלנו גם ב"תסביך אח" מדור שבועי חדש באתר mako (אתר הבית של האח הגדול). כך זה נראה שם היום: תסביך אח, 19.1.12 (לחצו על הלינק ותוכלו לראות...) 5. מטאפורה של פחד (או: הבאפלו והנמר נפגשים)
הדחה ראשונה בעונה. בטי הולכת הביתה. הנה מתממש הפחד הגדול ביותר בחייהם הקצרים של המשתתפים כדיירי בית האח הגדול: הפחד להיות מודח. אנחנו צופות משתאות בדודו ש"בחיים לא האמין שהוא יישב במטאפורה כזאתי", עד שקותי מתקן אותו: "לא אומרים מטאפורה, אומרים תפאורה". אנחנו גאות בו שהוא יודע להבחין בין השתיים, ואנחנו גם חושבות שדווקא במקרה הזה כן אומרים מטאפורה. כל הסיפור של הקליפ והמותחן ויום שישי ה-13, הוא מטאפורה מצוינת לפחד של הדיירים. וכן, גם תפאורת אימים משובחת לאקט ההעמדה להדחה. הפחד בבית מתעצם ומתפשט אף יותר, אל מול האפלה וחוסר הידיעה: למה בעצם הודחה בטי? בגלל שלא טיגנה מספיק שניצלים לדודו או כי בישלה יותר מדי; בגלל שהשניים הגיעו כזוג בעל כוח כפול או כי הקולות פוצלו ביניהם; ואולי בכלל זה בגלל האישיות הבריאה והנורמטיבית שלה...? כדייר בבית האח, אתה מודח - אבל לא באמת ברור לך למה. מה לא טוב בך, מה עשית לא נכון, ומדוע קשה לאכול אותך. לפחות מבחינת הדיירים, כשאין עדיין שום פידבק מבחוץ, אין משהו שתוכל לעשות יותר טוב או פחות טוב, שישאיר או יוציא אותך מהבית. במצב כזה קשה להבין, מיהו "האני האמיתי" שלך שאיתו צריך לנצח או לצאת לגָלוּת; ומהן ההתנהגויות או הבחירות, הדברים שאספת במהלך החיים ואותם ניתן לתקן, לשייף, אפילו נעיז ונאמר "לשפר" או "להתפתח". וזה לא מובן מאליו להבחין בין השניים: מה מטאפורה, ומה תפאורה. חוסר היכולת לדעת מהי ההתנהגות שמתאימה לסביבה החדשה, לבית האח ולקהל הצופים, מעורר חרדה יותר מכל דבר אחר. אולי אפילו יותר מהחשש שיום אחד ייגמרו האוכל, המים החמים ונושאי השיחה בסביבה שמנותקת מהציביליזציה. אז אחרי ההדחה המפתיעה או הצפויה של בטי, השבוע כולם כבר ניסו לנחש מי הבא בתור, ואי אפשר להתעלם מההפתעה של הדיירים כשגילו שהפעם גם קותי מועמד להדחה. לא סתם נתנו להם עכשיו משימת-אימים. השבוע האח הטיל עליהם לשחזר את השיר האלמותי "מותחן" (thriller) של מייקל ג'קסון, עד לאחרון פרטי הזוועות הקטנות. הם חשקו שיניים כדי להבין את צעדי הריקוד ואת התנועות של תמיר. הם סבלו שעות ארוכות עם שכבות מייק-אפ מפלצתי ומחניק. הם נאלצו להתמודד עם מראות קשים ועם יוסי שהפך זמנית לסבתא-רבא של צביקה פיק. הם ניסו לעבור בשלום את תופעות יום שישי ה-13, והתאמצו בכל הכוח לא להיבהל מהצל של עצמם או מהשלד שבמראה; בכל זאת, גורל המילקי-וניל של זיוה מונח על הכף... מעבר לגולגולות בסלון ולקורי העכביש הסינטטיים, אפשר לראות את מצב הקבוצה הזאת (או של מקבץ היחידים הדומיננטיים הזה, שעדיין לא ממש מצליח להתגבש לקבוצה...), כמצב בו האִיוּם חי ובועט מתמיד. אם ה"מותחן" המיתולוגי מייצג את כל האיומים והפחדים שאדם יכול לחשוב עליהם, ואת כל השלדים שעלולים לקום מרבצם, אז מהו האיום הזה באמת, ממה הם בעצם כל-כך מפחדים: האם האִיוּם הגדול של דודו הוא כלב-נובח-ולא-נושך, או להישאר לבד עם התלות שלו בבטי? האם האיום ששמו קים יעשה מהדיירים "קציציות", או שהוא יתחיל ליהנות מפינת הליטוף היומית עם דודו וקותי? האם זוגיות חדשה ומתועדת של lovers-wannabe's כמו רגב ואביבית מאיימת מדי גם עליהם עצמם? מה כבר יכול לקרות לדיירים בבית אם יצליחו לצאת כבר מהקונפליקט הניאנדרתאלי של דת-חופש-כפייה-בחירה, בו הם תקועים עוד מהיום הראשון? מעבר לכל, אם במועד הי"ג הנקוב המתים קמים מהקבר והשדים יוצאים לחגוג ברחובות, איזה שֶד פנימי יש לכל אחד מהדיירים שהוא כל-כך מפחד שיקום ויגבר עליו, ומה יגרום לו לצאת לאור? עד עכשיו הם התעסקו באחר, בדמות חיצונית אנטגוניסטית, והחלו לבנות אותה כאויב. אבל עכשיו מתחילים השֶדִים האישיים לעלות מבפנים אל מול פניהם, ואיתם באמת קשה להם להתמודד. עם הזמן, בטח יקומו ויעלו שדים נוספים שאנחנו עדיין לא יכולים לראות עכשיו, אבל תאמינו לנו - הם שם, וזה רק עניין של זמן עד שהם יתגנבו ויעלו בפנינו מחזמר שלם. אפשר לומר שהשיר "מותחן" מדבר בדיוק על זה, ואולי גם על הפיתוי להצטרף לחגיגת השדים: "את שומעת את הדלת נטרקת ומבינה כי לא נשאר לאן לרוץ. את חשה ביד הקרה ותוהה אם לעולם תראי עוד את אור השמש... את נלחמת על חייך בתוך רוצח... הם יצאו לתפוס אותך, ישנם שדים הסוגרים עלייך מכל כיוון". אבל כדאי לשים לב שלצד הרבה מאד פחד, פרנויה ואיכס, השיר גם מציע פיתרון לאימה: "כעת זהו הזמן עבורך ועבורי להתחבק קרוב ביחד, כן, לאורך כל הלילה אני אציל אותך מהאימה על המסך אני אגרום לך לראות..." כמו שג'קסון מציע, אם אנחנו מבועתים מהשדים שקמים עלינו כשהירח גדוש מדי, כל מה שצריך לעשות הוא להתקרב אחד לשני, להיצמד בכוח ולחזק זה את זה; רק ככה מנצחים את אזור הדמדומים של הזומבים, וצולחים את המעבר בין המוות לחיים. דרמטי? אבל כאן גם הקאץ': מה שצריך לעשות כשמפחדים, הוא בדיוק גם הפחד הכי גדול... הרי אם הדיירים יתקרבו אחד לשני, הם יוכלו לראות אחד לשני מקרוב את כל הפגמים, החולשות והצללים. אז עדיף להם לא להתקרב, גם אם זה אומר שהתקשורת ביניהם תתקיים כרגע בעזרת שֶדִים בלבד, פחד מול פחד, מגננה מול מגננה. ואנחנו נהיה מרותקים לזה, ממש כמו מותחן טוב. התהליך הזה תמיד יהיה אמביוולנטי בין חברים בקבוצה: לרצות להתקרב, אבל בו-זמנית לשמור על עצמי. לרצות להיחשף, אבל יחד עם זאת להישמר על כל חלקיי. ובתוך כך, להבחין מי חבר ומי לא, מה תפאורה ומה מהותי. וכמו שקותי אמר ליאנה, בזמן שחשב שדודו עוזב את הבית: "את רואה, בדיוק בגלל זה אני שונא להיקשר לאנשים...". הזומבים המתים-חיים יוצאים מהקליפ, מהמשימה, ונכנסים לסיפור של כל קבוצה: כשמישהו עוזב את הקבוצה בה הוא נמצא באמצע פעילותה וחייה, אפשר לומר שעבורו וגם עבור הקבוצה זה מרגיש כמעט כמו מוות סימבולי. הוא לא יחזור יותר למסגרת ששימשה הקבוצה עבורו: לטוּב-הלב חסר הטאקט של פנונה, לפרודוקטים הסודיים של יוסי במרתפי המטבח, לרחש רפרוף הריסים של אביבית, לגדר של בית האח. בלעדיו, מה שהתרחש בקבוצה עד עכשיו, לא יתרחש יותר באותו האופן. לכן זהו פחד גדול, פחד אימים. האם נרגיש בכלל בחסרונו של האדם, ואיך תיראה האינטראקציה בלעדיו; איך אותו חבר ימשיך בלי הקבוצה, ובלי מה שהוא מכיר; ומה יביאו ההדחות, החושך ואי הוודאות? - לילות יגידו. גם בחיים שמחוץ לסרט הזה, כל קבוצה מורכבת מאנשים שמביאים אליה כל אחד את הפחד האישי שלו; אבל תמיד יהיה שם גם פחד קולקטיבי קבוצתי המשותף לכולם, ותמיד הוא יקבל ביטוי כלשהו, מודע או לא-מודע. בבית האח, הפחד הקבוצתי הוא חיים בפחד מתמיד מפני ההדחה הבאה. הפחד ממה שאגיד וממה שאעשה, מאיך זה ייתפס או יישפט, מדעתם של האחרים ומהביקורת שתבוא מבחוץ, וממה יגידו עליהם כשייצאו מהבית: מה חושבת עליהם אמא, איך תיראה הרגל של סופי בשידור, והאם ברי וזיוה עומדות בתקן ההלכתי המחמיר. מפחדים לפגוע, להיפגע, שייצאו מהם השדים הלא-נשלטים, שכל זה יתועד, ובעיקר - שזה יוביל בסוף להדחתם ממשחק החיים הזה, לסיום החיים שלהם בבית כפי שהכירו אותם, למותה של ההבטחה להכרה ופרסום ושל הפנטזיה לעתיד טוב יותר. אם נצליח לרגע להתבונן מעבר לפחדים האלו, נוכל לראות שמה שבעצם עומד בבסיסם הוא הפחד "לא להיות". חלק גדול מהמשתתפים באו כדי להיות משהו או מישהו, להשאיר חותם, או לפחות אג'נדה זמנית באוויר. והם מבועתים מהמחשבה ששער ההזדמנויות עומד להיסגר עליהם, מבלי לקבל 15 סבבי-הדחות של תהילה, עד הריאליטי הבא שיקום לחיים מעבר לפינה. ואז, בקליפ הסופי האישי שלהם, יוכלו לכתוב על תפאורת הקבר: "רצה להתקרב, אבל הודח בטרם עת". ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: גם אני לא חשבתי שאני אמצא את עצמי במטפורה הזאת. פחדים או לא פחדים, אני נצמד לקציצי. וכמו שדודו אומר: בואנהאני לאא מבינמאה כלזעעלא נותנלנו אעבהעכסל... צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: מה נלקח מדודו, אבל גם מה מתאפשר לו פתאום, ללא אשתו היקרה לידו? כשהפחדים עולים, מה עוד עולה: האם פחד מהדחה למשל, מביא איתו פחדים נוספים? מי מעיז לצאת מול השֶדִים ו"לתת להם בראש", במקום להתנגח בדיירים האחרים? 4. בורא-עולם: המשתתף ה-18 באח הגדול
כולם מדברים עליו, כולם נמצאים איתו במערכת יחסים כזו או אחרת (אם זו אהבה, אכזבה, או ביקורת), כולם מדברים ועושים דברים לשמו, בשמו, או לעמו. אנחנו מדברות כמובן על המשתתף ה-18 בבית האח הגדול – בורא עולם. כשנמצאים בקבוצה ורוצים להבין את התהליך, צריך ללמוד להקשיב למה שעולה מתוך הקבוצה עצמה: מה מעסיק את האנשים, אילו ביטויים חוזרים ועולים, מהי השפה, מהם הנושאים או התמות שנמצאים על פני השטח ומובילים לעומק היחסים והרגשות בין האנשים. במקרה של "האח הגדול 4" זה ברור מאד, כמעט זועק לשמיים: השם "בורא עולם" נמצא בכל שיחה, בכל רעיון או ויכוח, ברגעי המריבה וברגעי החסד בין אנשים. כמעט ניתן לחשוב שמעבר ל-17 דיירים וכלב אחד, יש שם משתתף נוסף, המשתתף ה-18, זה שהכל בזכותו וידו בכל. רק אתמול, שמענו את המשתתפים מזכירים אותו בכל שיחה כמעט. בהמשך לשיר של סער, ברי הודתה בבורותה ("אני מודה לבורא עולם שלא הבנתי..."), יוסי הודה לו כשהוכתר כבובת האגרוף העתידית של ארץ נהדרת ("אני מודה לבורא עולם שנתן לי את החן והחיוך..."), וכשקותי יצא מ"התקף אדיפוס" שלו, הוא דיבר על ההכוונה האלוהית בחיים. אם רק היו סופרים, היו רואים שבכל שעה הוא מוזכר כמה וכמה פעמים, אם בגירסה החילונית או הדתית שלו. כאן הבורא הוא הבורר, והוא דמות סמכות עליונה. באופן פסיכולוגי, "דמות סמכות" עבורנו יכולה להיות אמא או אבא, ובהמשך החיים, מורה, מפקד, מנהל, מטפל או מנחה קבוצה, או המערכת החברתית כולה. אם בעונות קודמות, האח הגדול שימש כבר מההתחלה כדמות סמכות, אליה באים לשתף, לבקש, להתחנחן, להתלונן, לטעון לקיפוח, ללכלך על אחרים, ולפתוח את הלב – הרי שבעונה הזאת משום מה זה עדיין לא קורה. נדמה שדמות האח כסמכות התערערה מעט, ועכשיו אנחנו רואים פה דמות סמכות אחרת שאיתה באים במשא-ומתן. מעין סמכות-עוקפת-דמות-סמכות. מישהו עליון יותר, שבורא את העולם. ועם זה קשה מאד להתווכח... רונית מספרת שמניסיונה בהעברת תהליכים בקבוצות במגזר החרדי, לעיתים בורא עולם משמש כמעט כמו מנחה-שותף בקבוצה (קוֹ-מנחה). כשהסטודנטיות שלומדות אצלה בקורס הנחיית קבוצות נתקלות בקונפליקט בקבוצה, בקושי, או ברגש קיצוני – הן מביאות ישר את בורא-עולם לעזרה. "השם יעזור", "זה רצון השם". וזה בהחלט יכול להיות נכון, אבל זה לא במקום לפתור קונפליקט בקבוצה, או להתמודד עם הרגש ולהכיל אותו. זה טריקי מאד, ולפעמים אפילו משתמשים בשמו ולשמו, כמנגנון הגנה שישמור על האדם; שישמור מפני חשיפה ופגיעות, מפני קירבה מאיימת, מפני הפגנת חולשה והססנות, ומפני פגיעה רגשית. הרבה פעמים היא אומרת לסטודנטיות, שהן שולפות את קלף הבורא בכל פעם שהן רוצות לברוח ממשהו מאיים. אל תבינו אותנו לא נכון – שתינו נמצאות ביחסים טובים עם בורא עולם, ולכל אחת מאיתנו קשר מיוחד איתו בדרכה, כולל נרות בשבת ושיחות אישיות צפופות... אבל אנחנו באמת לא חושבות שצריך לנצל אותו לשם שליטה באחרים, לפגיעה או העלבה בהם, או לפיצוי על חוסר-שכל, או כשל מהותי ביחסי אנוש... וכאן אנחנו טוענות: במקרה של הקבוצה הזאת, "אבא" הבורא, משמש לא רק כתמיכה אישית, אלא כמנגנון הגנה, ואולי אפילו משמש ליצירת תחושה של "הגנה מאנית". מלאני קליין טענה כי ישנם מנגנוני הגנה המסייעים לתינוק להתמודד עם החרדות הנובעות מהתלות הגדולה באמו, תחושה שהיא מאיימת מדי עבורו. הוא משתמש בהגנה מאנית, בה הוא מכחיש את התלות באם וחווה היעדר צורך כלשהו באדם אחר. יכול להיות שחלק מהמשתתפים, בעיקר ברי וזיוה, משתמשים בבורא עולם כמעט כהגנה מאנית: אני לא באמת צריכה אף אחד מכם, יש לי "אותו". ובכל פעם שאני חווה כעס, קושי, או תסכול על תלות אפשרית כלשהי שמתקרבת מהמטבח (וזה מעצבן אותי שאני צריכה להיות תלויה בכם... אם זה היה תלוי בי, הייתי כאן לבד, מפרידה צלחות ומכסה טפחיים), אז אני נזכרת שיש לי את התמיכה האולטימטיבית, את בורא עולם, והרי אני לא צריכה אף אחד חוץ ממנו. אז אפשר לומר שברי "שומרת נגיעה". האמנם? הרי היא לא בוחלת להיות במגע מילולי (אם כי רק בדרך שמתאימה לה, ורק עד הרגע שבו עונים לה), להתגושש, לתקוף, להעליב. וכל מי שמתקרב אליה ו"נוגע", בסוף גם חוטף: יוסי ששמר עליה בוקר שלם והתרוצץ בין החדרים כמו סנג'ר ממושמע, חטף ממנה מתחת לחגורה - ואת הצעקות שמענו עד הבית; קותי ודודו שעשו איתה קידוש ושרו איתה מזמורים, נכנסו לעונג שבת מפוקפק ונקלעו ל"תאונת דרכים" עם זיוה. נראה לנו שהיא שומרת נגיעה כשזה מתאים לאינטרסים שלה, ושהיא נוגעת מהר מדי וחזק מדי כשזה מתאים לה. היא מאד מרוכזת בעצמה, וכשמישהו מנסה לגעת בה – אך אבוי... מנגנוני הגנה הם האמצעים בהם אנו משתמשים על מנת שתכנים בעייתיים, כאובים ומפחידים, יישמרו מחוץ לתודעה. הם נועדו לסייע לנו לתפקד בעולם כך שנוכל לפעול יחסית באורח מאוזן מבלי להיגרר אחרי כאבינו (ענת לוי-פיאמנטה, 1999). אבל המשימה הזאת היא קשה במיוחד כשנמצאים במקום כמו בית האח, בו התודעה מלאה כל הזמן בתכנים מאיימים שכאלו, הכוללים מפגש עם האחר ומפגש עם עצמי, באופן יומיומי. ושם הם דורשים ניהול רגיש ואחר. אז האם ברי תמשיך לפזר עשן עם בורא עולם, או שמשהו יוכל לגעת בה? האם בורא עולם יעזור לזיוה להיות יותר רגועה? מתי יגיע הפיצוץ הבלתי-נמנע בין ברי לזיוה, והאם הבורא ישכין שלום-בית? לאלוהים פתרונים. והאח הגדול - הוא יצטרך לבלוע את גאוותו אל מול האחד והיחיד, ולהמשיך לשמש כסמכות זוטרה בלבד. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: כשיש בעיה אני לא הולך לאח, אני הולך ישר ל"אבא". במיוחד כשאין אוכל בקערה שלי. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: כמה פעמים עולה שמו של "בורא עולם" באינטראקציות בין הדיירים? האם זה קורה בעיקר בתוך קונפליקטים, ויכוחים, או לאחר רגעי קרבה מסוימים? על מה הדיירים בעצם מנסים להגן? מקורות: פסיכולוגיה מדוברת / ענת לוי-פיאמנטה, 1999. הוצאת מודן. 3. מי ה"מוֹלֶך" בבית? (או: על מאבקי כוחות סמויים, חשיפה ושליטה) הפעם, כמעט נדמה שהפקת האח הגדול לקחה סיכון בבחירה של אנשים אינדיבידואליסטיים ודעתניים במיוחד, ומצד שני – נראה שהיא לוקחת עכשיו מן מרחק ביטחון ממה שהיא יצרה: מאז תחילת השידורים בבית האח, עולה שקופית "השידור הופסק זמנית" קצת יותר מדי פעמים... בכל פעם שיש משהו רגיש, מיד מסתירים אותו מהעין הציבורית, ורק אח"כ מנסים לשפוט אם מתאים ואם להראות לכולם. מערכת ביטחון, ליתר ביטחון. הפעם לא רוצים בג"צים. רק אתמול, סער (השחקן השמאלני, וכו'...) אוסף את כולם במעגל בסלון, ופוצח בדקלום של טקסט מחאה חברתי. טקסט ישיר ופרובוקטיבי, המוחה נגד "המולך" והשחיתות בחברה, ויש שם לא מעט מילים בוטות. ברי וזיוה פורשות באמצע לחצר, ומדברות ביניהן על יפי הנפש, השמאלנים, שמהם מתחיל "סדום ועמורה", וברי אפילו מדברת על רצונה לצאת מבית האח, כי קשה לה שם. לבסוף הן חוזרות לבית, ומתעמתות עם סער על המונולוג שלו. קים אומר להן שהן בכלל לא הבינו נכון את הטקסט, ואת הנמשל מאחוריו. היו צעקות, הייתה תוקפנות גלויה, והנושא הדתי-חילוני עלה שוב, רק הפעם בגדול – כבר לא צלחות בשריות מימין וחלביות משמאל. הפעם, הקונפליקט הופך לבין-אישי: הדיבור הוא דיבור ישיר, אדם מול אדם, שניים מול שניים, עמדה מול עמדה. קים מול זיוה, זיוה מול קים, קותי מנסה להרגיע, ברי מנסה לשמוע. וסער??? ברגע ההפוגה של הויכוח, בעדינות נחושה הוא מתעקש להמשיך ולהסביר את המשמעות. כאילו הוא עדיין עומד מול קהל, מעביר הרצאה או מונולוג, עדיין לא בגובה העיניים. בעוד הדיבור של רוב הדיירים הוא כבר במישור אישי, וישנם נסיונות להתקרב ולשמוע עוד קצת על החיים הפרטיים, סער עדיין מדבר מהשכל, עדיין מרוחק. יכול להיות שהוא עדיין מאד שומר על עצמו... הרבה פעמים אג'נדה מסתירה עבורנו את הנפש, כמו סוכך שמגן על הרגישויות והפגיעויות האישיות. האבסורד הוא, שלמרות הצהרתו הראשונית על כך שהוא רוצה לפתוח את כל הנושאים הכואבים, להוריד את כל המסיכות, ולחשוף את המשחק – סער נשאר בעמדת שחקן התיאטרון המציג טקסט כלשהו. אבל אולי זה לא רק הוא. אולי יש לו תפקיד חשוב כלשהו בקבוצה? בתוך הדינמיקה בקבוצה, אפשר תמיד להבחין בכמה דברים שמתרחשים במקביל: את הנאמר והגלוי על פני השטח, ומתחתיו את הכוחות הסמויים והתת-קרקעיים שמחכים להתפרץ בכל רגע. וסער והמונולוג שלו, גירדו, פתחו סדק צר, או הזמנה עבור הכוחות הסמויים להתחיל להתגלות. ומכאן הבלבול שלנו כמי שצופים: מצד אחד הוא רוצה להעלות הכל על פני השטח, לחשוף, לנער; אבל מצד שני הוא נשאר חיצוני, לא מחובר לאחרים, והאמת – נראה שגם לא מחובר לקהל. אנחנו קצת דואגות לו, לקראת ההדחה הקרבה... הוא מביא משהו בשם האג'נדה, וכמו שליח טוב - הוא יכול גם לשלם את המחיר. עד עכשיו הוא היה חביב, נאה לעיניים, קונטרוברסלי ואולי קיצוני, אבל הוא לא באמת יצר איתנו קשר (למרות הדיבור הישיר למצלמה). אנחנו לא באמת יודעים עליו הרבה, מעבר לאג'נדה שנכנסה איתו לבית. ואם נאמין שלכל אחד שנכנס לבית יש תפקיד כלשהו בקבוצה הזאת, תפקיד מעשי או פסיכולוגי בשירות האחרים, אז כנראה שגם לניעור/לשמירה של סער, יש תפקיד חשוב. אולי הוא מה ש-Foulkes קורא "קול קבוצתי". איזה בדיוק? עוד מוקדם לדעת. אבל ברור שזה מתחיל להזיז את התהליך הקבוצתי. מיד אחרי התקרית, קונפליקט אחד גורר קונפליקט שני, יעל נכנסת בברי, אומרת לה שהיא תוקפנית וביקורתית מדי, וקים טוען שהיא פאסיב-אגרסיב. כנראה שאלו רק ביטויים שונים לתוקפנות שנמצאת בכל מקרה מתחת לפני השטח – תוקפנות שנמצאת שם בכל קבוצה חדשה, עד שכל אדם מוצא את מקומו, או מרגיש בטוח מספיק להיות בה. ומה עם האחרים? בנקודה הזאת, הם מנסים מהר מדי להרגיע. קותי מבקש להרגיע ולשמוע עוד הסברים, אחרים מנסים לרצות את ברי. זיוה ממהרת בערב להתנצל ולהשלים עם קים. אנחנו רואים כאן את התוקפנות מתפרצת דרך הקונפליקט הדתי-חילוני, ואת הניסיון המהיר מדי של הדיירים להרגיע ולהשתיק את הקונפליקט. אבל זה מוקדם מדי: גם לקונפליקט הזה, וגם לניסיון להרגיע. לקבוצה יש שלבים מסוימים וברורים של התפתחות, וזה מוכיח את עצמו בכל קבוצה מחדש... והשלב של הקבוצה הזאת כרגע עוד לא בשל לזה. זה מוקדם מדי, בקבוצה לא קיים עדיין מיכל רגשי מספיק שיכול להכיל את הקונפליקט, להחזיק אותו מבלי להתפרק, ולצמוח ממנו; לחדד את הדומה ואת השונה, ולהעביר את החברים למשוב אמיתי ולאפשרות לקירבה חדשה. כשהקונפליקט מושתק מהר מדי, הדברים מודחקים ובהמשך הם יופיעו בכל מיני צורות ויצוצו מכל החורים. אבל יחד עם זה, כשמציבים אקדח על הבמה במערכה הראשונה, ברור שמישהו יירה בו במערכה שלישית... (צ'כוב, לא?). וכששמים במקום אחד סגור כל כך הרבה חומר נפיץ, שתי דתיות נלהבות, תומכי מסורת אחדים, וכמה אינידיבידואליסטים קיצוניים – השכשוכית כבר מתחילה לתסוס. קים - אל תדאג – כמו שאמרת בפתיחה, אתה עוד תזכה לשחק את תפקיד פְרִידָה (כי כנראה כל קבוצה צריכה פרידה משלה). והשקופית – נמשכת הפעם הרבה זמן. מעניין מה הם לא רוצים שנראה... ****** אז מה היה לנו כאן – קונפליקט דתי חילוני, או בעצם מאבק אחר? בערב, קים מנתח את האירוע וטוען כי התעצבן "לא על הדת, אלא על זה שהיא אמרה שאף אחד לא מדבר עכשיו. סתמו לנו את הפה - מה זה אף אחד לא ידבר? היא לא סדרנית עבודה". אולי בעצם זה בכלל לא קונפליקט על דת. זהו קונפליקט על שליטה, על מי יכתיב את המותר והאסור, את הבשר והחלב... לא משנה על מה יריבו ועל איזה נושא זה יתלבש בהמשך, בעצם בקבוצה רבים ונאבקים עכשיו על מי יכתיב את סדר היום, על מה מדברים ומה לא, מה מקובל להביא לקבוצה ולגיטימי לדיון ולמה לא יהיה מקום. ורק מנסים להבין - מיהו ה"מוֹלֶך". ומה שימי הדג היה אומר על זה: וולטר לניצחון! (אבל האמת שאני מרגיש הרבה יותר בטוח באקווריום). כמו שדודו אומר, ליתר ביטחון, אני לא יוצר איתו קשר עין... עדיף להיות זהיר, מאשר להיות פה גדול על צלחת בשרית. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם הקונפליקט הראשון משנה את סדרי הכוחות בבית? מי מהדיירים מנסה "לפתוח", ומי מנסה "לשמור"? ובאיזה רגע מותח, תעלה השקופית הבאה? 2. התהליך של השוּפוּנִי (או: המסיכות עולות ואז יורדות) אחרי ההתרגשות הראשונה של לפגוש ולראות מיהם הדיירים החדשים, את הימים הראשונים בבית האח הגדול אנחנו קצת פחות אוהבות. או יותר נכון, פחות אוהבות לצפות בהם. בין הקירות והרהיטים והצבעים החדשים שצריך להתרגל אליהם, יש הרבה רעש והרבה בלגאן, כמעט כולם מתחרים על תשומת הלב של שאר הדיירים ושל המצלמות, והעיניים שלי כצופה, פשוט לא יודעות לאן ללכת... יש כל כך הרבה התרחשויות שונות באותו הזמן, האזניים עמוסות בדיבור סימולטאני (מי ייתן ואביבית תפסיק לצחקק, ולו לרגע אחד מבורך... ואולי יוסי יפסיק לרגע לכפר את כולם...), והאמת שקצת קשה להתחבר ככה בהמולה הזאת. וממש כמו אֶיתָם העיוור וכלב הנחייה שלו, גם אנחנו מאבדים אוריינטציה כשיש יותר מדי קולות צפופים צועקים בחדר... ואנחנו כבר מכירים את עצמנו ואת התהליך: ייקח לנו שבועיים להתרגל. או לפחות כמה ימים. בדיוק כמו כל אחד שנכנס לקבוצה חדשה, כיתה חדשה, או מקום עבודה חדש. בהתחלה הכל נראה לנו זר, אחר, ו׳יותר מדי׳. אבל לאט-לאט מתרגלים. רק צריך לזכור את כל השמות, להכיר קצת פרטים, להבין "מי נגד מי", להבין את חוקי המקום, להבין מה מקומי ומה דעתי בתוך כל זה, ו...להסתגל. בשלב הזה, של הימים הראשונים, אני כצופה עוד לא זוכרת את השמות של כולם. אז מה עושים? הולכים אל הדבר הכי פשוט, שאנחנו בדר"כ עושים: זוכרים אנשים לפי המאפיין הבולט ביותר של האדם. כאן מתחילים הכינויים מבוססי הסטריאוטיפ למיניהם: ה"כפרות" (הזוג הנשוי מר וגב' קפרא), הומו השעשוע ("איך נפלתי בסיישל כפרה עליי"), הקואצ'רית הביצ'ית (או לא), רקדנית הבטן משגיחת הכשרות, ה"קרוע" מבית שמש, השריונר עם חוש ההומור הביזארי (או אולי מגבלת תקשורת קשה, לא ברור...), העשיר הזחוח ("אני עוד אוביל פה את כולם"), השמן המתלהם (כמו אלפרונים על אסיד), העיוור החמוד, החתיך השמאלני הפרובוקטור, הפורץ הפרנואיד מהצבא, הקרקסנית, המוסלמית, הצעירה הנוירוטית, השרוטה מתאונות הדרכים, המבושלת ממכון השיזוף תואמת טיירה בנקס-פנינה רוזנבלום, וגם ההוא, נו, זה, איך קוראים לו... ותמיד יש את זה ששוכחים (אה! נכון, יש גם את ההוא... שכחתי ממנו). ולאט-לאט ("שוואוואיה פה ושם, בנגיעות מכחול" כמו שיוסי אומר), אנחנו רואים גם מי מתחבר יותר למי. או שאולי הם רק מנסים לאסוף מידע, לגבש מידע על האחר, אולי לאסוף להם תומכים...? הבעיה היא, שגם אם אנחנו מחכים שהמסיכות יוסרו ואנשים באמת יתחילו להכיר, עדיין לא ברור באילו מסיכות מדובר בדיוק. לפני הכל, יש את הדרך בה כל משתתף בחר להציג את עצמו בתעודת הזהות המצולמת שלו, ואת הדרך בה ה"הפקה" בחרה לערוך אותה ולהציג אותו כסטריאוטיפ או כדמות ספציפית שמתאימה לצרכיה. ואת שתי ההצגות הללו של כל משתתף, אף אחד מהדיירים בעצם לא ראה על חבריו... ובנוסף, יש את הדרך בה כל דייר הציג עצמו בפני האחרים כשהם נפגשו לראשונה, את האג'נדה בה הוא חמוש אם לשמה הוא בכלל נכנס לפרויקט הזה, ואת המסיכה בה הוא יחזיק - עד שהוא יתחיל להרגיש באמת, להגיב באמת, להיאבק באמת, ולהכיר. פשוט להכיר. בהתחלה, המורעל מהמודיעין לא יודע בכלל שמולו עומד שמאלני ראדיקאלי, העשיר לא יודע שהיפהפייה מולו היא גולד-דיגרית מסוכנת, והשאלה היא – מתי יעלו המסיכות ויוצגו זו מול זו כפי שהתכוון המשורר, אם בכלל. כשהמסיכות האלו עולות, אנשים מנסים קודם כל לחפש את המשותף ביניהם, לסווג את מי שמולם כמתאים או לא מתאים להם, ואז נוכל לשמוע הרבה דיבורים על דומוּת, אחדות, שיתוף וקרבה מלאכותית, וכמו שהשפגאטיסטית כבר אמרה היום: "אני רוצה שכולנו נהיה כאן חברים, כמו משפחה...". (זכרונות ממשה, מלצר, חולון?). ורק אחרי זה, נוכל לראות שהמסיכות האלו מתחילות לרדת. ומה יקרה כשהן יירדו, מה נגלה מאחוריהן...? מן הסתם, פרצופים שונים. ואז חלקי קבוצות יידבקו אלו לאלו, עמדות יוקצנו, קונפליקטים יעלו, רגשות יציפו, והדרך אל הפיצוץ או אל האינטימיות, היא קצרה – או ארוכה ומלאת מכשולים ורגעים טלוויזיוניים שווי זהב-פרסומות. אז בינתיים, בעוד אנחנו מנסים להבחין בין מסיכות שעולות ובין אמיתות שצפות מעלה, ובעוד אנו מסתגלים לשמות חדשים ומנסים להדביק אותם לפרצוף, או מתרגלים לשעות השידור החדשות שלנו בשבוע - אנחנו גם מבחינים מי מתחבר טוב יותר למי, ולמי אנחנו מתחברים יותר. הרושם הראשוני שלנו לא אומר הרבה, אבל בעצם הוא יאמר לנו הכל בהמשך: מי יישאר אמיתי כפי שהבטיח, מי ישיל קליפות ויפתיע, מי ייאלץ להשיל את התדמית, ומי הטעה אותנו לאורך כל הדרך... אנחנו ממשיכים לצפות בחידה הזאת, ובינתיים מתקשרים יותר לחלק ונרתעים יותר מאחרים: האם בראד פיט יפה-הנפש ייצא מהדיבור האינטלקטואלי שלו ויביא גם משהו מעצמו, האם יוסי יהיה הטבחית המרוקאית של העונה וישתלט על המטבח, מה יקרה לאביבית בלי השיזוף שלה, האם הדיירים יצליחו להפריד בין בשר וחלב או יעמדו בפני הכפייה הדתית בבית, ומתי המתלהם המגודל יתגלה כחתלתול רגיש וחסר ביטחון...? ימים יגידו. בינתיים נשארנו עם המסיכות שכל אחד מאמץ, כשכל אחד אימץ את המסיכה שהכי משרתת אותו כמנגנון הגנה על עצמו, בתוך חבורת זרים, הסגורה בתוך אי-וודאות גדולה. סער ניסה לסכם את זה במונולוג, שנשא עם כניסתו לבית: צריך לזכור שהכל משחק. האמנם? כמה זמן אפשר להחזיק במשחק, או לדבר רק על אג׳נדה, עד שהאדם שבפנים יוצא ומראה עצמו, עד שהאמת יוצאת החוצה? הרי כמו שבכל צחוק יש אמת, גם בכל משחק יש גרעין של מציאות... בינתיים כולם ב"שופוני", וגם זה ישתנה. התהליך של השופוני, או השופוני שבתהליך – זה כל הסיפור. ומה שימי הדג היה אומר על זה: שבועיים הייתי חולה כמו כלב בבית ולא היה לי שום דבר לראות בטלויזיה. אז דווקא כשאני עסוק, עכשיו באים??? צפייה מודרכת: ב"משמרת" ביום שלישי, שימו לב מי מתחבר למי, בימים הראשונים: האם אנשים שדומים זה לזה "נדבקים" יחד, או שאולי ההפכים נמשכים אחד לשני? ה"שידוכים" שההפקה קיוותה להם מוצאים אחד את השני ומתחברים, או אולי מורדים בציפיות? ובתוך כל כך הרבה מסיכות והגנות, איך אנשים מזהים את החברים המועילים עבורם לדרך? כדאי להאזין:ראיון עם רונית נשר על האח הגדול, בתכנית הבוקר של "רדיו כל השלום", 2.1.12 להאזנה לחצו כאן... (הראיון מתחיל ב-10:05 דקות מתחילת השידור) |
בלוג בלי בושה:
|