20. הקוּקוּ-נֶסְט (או: קן הקוקייה)
תראו את הדבר הזה שנקרא "לא-מודע קולקטיבי". כבר בתחילת השבוע החלטנו לכתוב את הפוסט של השבוע על תופעה מוזרה בבית האח הגדול, בה הנֶסְט (מן חדר-זוּלָה עגול ומלא בכריות ושמיכות) הפך ממקום אינטימי בו יש שיחות ומפגשים פרטיים נפרדים מהקבוצה הגדולה, לאזור שיש בו... איך נאמר את זה... התנהלות לא-לגמרי-מאוזנת של חלק מהדיירים. מן ריקוד פסיכולוגי, שהמובילה אותו היא גברת אביבית-שוקולד-ריסים-גברים-נשיקות-לתמונת-אבא, והמשתפי"ם הם בערך כל הדיירים שנמצאים בבית האח. ראינו איך הנסט הולך והופך לאט לאט לקוּקוּ-נֶסְט, ונורא רצינו לקרוא לפוסט שלנו "קן הקוקייה". זה היה ביום ראשון. אבל ביום שני השתחררה הקוקייה האמיתית ועפה בקול קורא מעל גבי העיתונים, ובארצנו נפתחה מלחמת הטייקונים. הפעם לא דפני ליף ואדון תשובה, אלא שני גופי תקשורת מרכזיים שיורים במלוא התחמושת זה על זה. סער שיינפיין דיבר על מלחמת הגלדיאטורים שכפו עליו מול אלירז שדה ועל גבירות נאוות ששימשו כלי משחק בממלכת הרייטינג, ובפועל הלוחמים והסוסים מתנגחים ביניהם בשדה הקרב הבוער של התקשורת הישראלית. ואנחנו התפלאנו: האם בגלל ש"אנחנו כל כך רגישות" קלטנו פה משהו שעוד רגע עומד להשמיע את קולו; או שיש פה משהו קולקטיבי וחברתי גדול מאיתנו שהוא חלק מהלא-מודע הגדול של כולנו; ואולי אנחנו כחברה צריכים עכשיו להתמודד עם שאלת הגבולות הטיפוליים ולערוך דיון על האחריות ועל הגבולות שבחיבור בין השדות הפסיכולוגיים והתקשורתיים? ייתכן שקצת מכל דבר... אבל כנראה שבאמת יש דבר כזה "לא-מודע-קולקטיבי". כי אחרת איך תסבירו את העובדה שדיירי הבית, דווקא השבוע, התחילו לצחקק על כדורי הקולכיצין (לבעיית הכבד הבריאותית) של אביבית ככדורים שומרי-שפיות, ולהריץ איתה דאחקות על השאלה אם היא כבר לקחה את הכדורים היום או לא... והרי הם לא יכולים לדעת מה קורה בחוץ, לקרוא שם עיתונים, לגלוש בין אתרים, או להריץ ביניהם אסמסים. כנראה שלפעמים יש דברים שאפשר לקלוט אפילו רק בתחושות. וביום חמישי, אחרי כל זה, בעיקר תהינו מה נכון לעשות: האם להישאר עם הפרשנות המקורית שלנו, או לעדן קצת את העניינים? אנחנו אוהבות להישאר בצד השפוי, ולא ששות לתפוס תפוחי אדמה לוהטים שגורמים לכוויות לכל החיים. עשינו רגע חושבים, והחלטנו לפרסם במאקו (האתר בו מתפרסם המדור השבועי שלנו) טור מרוכך, לא עצבני, ובעיקר כזה שלא משתמש בשום מילה בעלת קונוטציה פסיכיאטרית כלשהי. אבל מכיוון שאנחנו מרגישות מחויבות לקוראים שלנו כאן... הנה לפניכם הגרסה הלא מרוככת, זו שבהחלט משקפת את דעתנו על האירועים, על הנסט ועל מה שנהיה ממנו. ותזכרו: כל זה נכתב ל-פ-נ-י התפרצות הר הגעש. ******** אין ספק שהמקום בו אנחנו נמצאים ומתגוררים משפיע עלינו, ולא רק ברמה הפיזית. ישנה גישה פסיכולוגית שמתייחסת לאופן בו הסביבה משפיעה על התחושות, המחשבות והרגשות שלנו, וטוענת שאי אפשר להפריד בין האדם לבין הסביבה שבה הוא חי. זה בולט במיוחד כשאנחנו נמצאים עם אנשים נוספים במקום סגור, לאורך זמן, כך שגם בית האח הגדול והחלקים שלו משפיעים על מי שנמצא בו. למשל הבריכה הביתית, שבעונה הראשונה סיפקה רגעי שחייה צורנית ומבטי ערגה לצבר, בעונה השנייה הפכה למחוממת וסגורה, ובשלישית הפכה להוט-טאב והלהיטה את הקונפליקטים ואת הדיבור הפנימי של ג'קי. מאז שזכתה בתואר 'שיכשוכית' היא מספקת לנו רק מים פושרים, ללא יצרים או שיחות עומק, רק עם שרי הבודדה השקועה בה עד צוואר, מזמזמת שירים קורעי לב של נינט וממלמלת שלא-כיף-לה. המטבח תמיד היה לב הבית שסביבו יש מאבקי שליטה, ולא משנה אם זו הבובלילית והטרנינג הוורוד, פותנה והשלום, או פרידה והקריז. הפעם הוא לא תיפקד רק כזירת איגרוף במאבק בין אביבית, יוסי, לירון ושאר עושי-סנדוויצ'ים, אלא הפך לעוד סצינה מהסרטים ההזויים של הגברת עם הריסים. עם רפליקות כמו "עצם המהות שלי זה הבישולים פה, ואת זה לקחו לי", אפשר לראות שמערך יחסי הכוחות בבית מדבר מהבטן ומתבטא במטבח, לאורך כל העונה. לעומתו, הספסל בחצר תמיד היה מושבו של הפרלמנט המעשן, ובכל העונות ראינו בו בונדינג מופלא בין עולמות מנוגדים, כשתושביו מצליחים להתבונן ממעוף הסיגר על ההתרחשויות בתוך הבית. מרהיב לראות כמה מילים קים הצליח להשחיל בין השאיפות של סער, וכמה ניתוחי-מצב אפשר להספיק בזמן מטכ"לי של סיגריה אחת. אבל השיא הוא הנֶסְט, שהבליח לעולמנו עם כריות אדמדמות כמצע אהבה לליהי וחתיכי, ושימש אז כמאורה חמימה או בורדל עם חור ווילון קטיפה, שיש בו התכנסויות חברתיות ושיחות אינטימיות לאמצע הלילה. לכבוד עונתנו הרימו את הנסטי גבוה על העץ, כדי שצבי יוכל להתגלגל מתוכו בכל פעם שהלוּפּ של אביבית עושה לו "צביט" קטן בלב. הקן הזה אמנם מנותק מהבית אבל צריך להשקיע קצת סיבולת לב-ריאה כדי לטפס אליו, יש בו חלון שמאפשר לתצפת על ההתכנסויות בחצר אבל גם אפשר לראות לו מבחוץ, והאמת? שאין בו באמת אינטימיות... אנחנו רואים שככל שהמצוקה של אביבית גוברת, היא הולכת ומאשפזת את עצמה בנסט, ועושה משם טיפול משפחתי לאחרים. בזכותה, הוא הפך בשבוע האחרון ל"קוּקוּ-נֶסְט", או אם תרצו: ממש קן הקוקייה. מאז שאביבית חזרה לבית אנחנו עדים לסצינות מטורפות שמתרחשות בנסט, וחושפות בפנינו את מגילת-אביבית המסועפת. הלופים האינסופיים שלה מתחילים תמיד כשמתעוררת בה תחושה פנימית של חוסר בתשומת-לב, גם אם קיבלה משלוח-מנות ענק של צומי. מיד מתעוררת בה חרדה, וכדי להירגע היא יוצרת משבר, כמעט באופן לא-מודע. ואכן המשבר מביא הרבה תשומת לב. חיובית, שלילית? לא באמת משנה. העיקר שמתווספות לו מניפולציות מורכבות ושיחות נפש סדרתיות של "אבל אתה החבר הכי טוב שלי בבית", לערן, תמיר, צבי, עינב, ולכל מי שבא ליד. ואם במקרה חבר-טוב הצליח להיחלץ מהחדר הסגור ולא לשחק את המשחק, הוא מיד מוגדר כלא-חבר ומואשם בבגידה, נטישה ואוֹיבוּת-העם. אבל סיפור המגילה מסתבך כשכל ה"חברים הטובים" משתפים פעולה עם הטירוף הזה, פשוט בגלל שזה נוגע להם בשריטות הקטנות ובנקודות העיוורות. כך שאביבית לא לבד, כשכל השָגָעָת הזו פוגשת את הדפוסים הבעייתיים אצל הדיירים האחרים. היינו עדים לכמה שיחות מרגיזות במיוחד, בהן אביבית מאשימה את ערן בכל לוקיישן אפשרי וזורקת עליו את תחושותיה הקשות אותן היא פשוט לא יכלה להכיל. זה תפס את ערן בדיוק בנקודה הרגישה שלו, בצורך האינסופי שלו לְרָצוֹת, לעזור ולהיות אהוב, והוא פשוט לא מצליח שלא לבדוק לה את מדד שביעות הרצון פעם ביום (למרות שלפי החיוך שלו במטבח היה נראה שברור לו שכמה ברגים מנצנצים נפלו לה מהריסים). תמיר הרָגיש יודע מה זה להיפגע, חשוב לו שלא לפגוע ברגשות האחרים, ולכן עד היום הוא שיתף פעולה עם אביבית באמירות "גם אני מת עלייך". אך השבוע אחרי הצהרת העצמאות הקולינארית שלו נגד הכובש המתובלן, הוא הקשיב להאשמותיה באמפתיה אבל הצליח לצאת בגבורה מהדפוס האישי שלו. הוא הצליח לעמוד על שלו מבלי להתקפל ולהתנצל, ובלי להיבהל מיכולות ההנהגה שלו להסביר לה מהי באמת הבעיה. וכמו שאביבית סיכמה את זה: "זה לא השֶמֶן, זה לא הפלפל, זה בגלל שזה אני". גם צבי משתלב יופי בדרמה, כשהוא חוזר ואומר לאביבית שכולם תוקעים לה סכינים ושלא תסמוך על אף אחד. כמעט נראה שהתמיכה של צבי בהתנהלות הזאת של אביבית, גורמת ליותר ויותר בידוד של שניהם ולהעצמת הפרנויה. אולי בתחילת הדרך עבור "צביבית", להיות זוג בבית היה דבר שנותן הרבה כוח. אבל בשלבים האלה זה עלול להרחיק אותם מהקולקטיב, ואולי אפילו לבודד אותם מהשאר באופן בלתי הפיך. ומול הגברברים שוחרי הריצוי, יש את יאנה, שנחתה גם היא בנסטי וקיבלה שיחה הזויה משלה, עם קצת סגירת מעגל וקצת הומור עצמי, אבל בעיקר עם קפיצה קטנה לאליס-בארץ-המראות: רק במקום מבודד כמו הנסט, השתיים האלה יכלו לשקף זו לזו את האופן בו הן מקפיצות אחת לשנייה את הפיוז, להבין שבאופן מוזר הן משרתות אחת את הצרכים של השנייה, ועוד לצחוק מזה ביחד. ולגבי איתם? עצוב לנו על לכתו, אבל אפשר לומר שאיתם היה פשוט שפוי מדי ולא לגמרי שיתף פעולה עם המשחק (גם מול האח הגדול וגם מול אביבית). אולי וולטר לא ליווה את איתם, אלא איתם היה זה שליווה את וולטר בתכנית; אולי איתם פשוט לא נפתח מספיק לאחרים; ואולי הוא פשוט גמר לעניין אותנו ומיצה את כל הסיפורים הקבועים שלו, בלי ליצור סיפורים חדשים או להתחיל לחיות את ההתרחשות בבית באופן מעורב. אבל בשלב הזה של המשחק, כשהבית מתחיל לסבול מתופעת "הקן הריק" והדיירים מרגישים שיש יותר מדי מקום פנוי סביב שולחן האוכל - באמת שכבר אין סיפורים חדשים. אנחנו יכולים לראות שהדרמה בעצם חוזרת שוב ושוב לאותו הדבר, רק יותר עמוק ויותר חזק, עם קצת יותר טירוף ועצבים ובלי פרופורציות, כשכל גרעפס קטן הופך לאחוזי לחות גבוהים. והלוּפִּים - הם כל מה שנשאר להם. יאנה תמשיך לרצות להיות עצמאית בתוך התלות העצומה בקותי אבל תמשיך לפזול לערן. קותי ימשיך לקנא ולנסות לשלוט ביאנה, ולרצות להכפיש-ולהתפייס עם ערן אבל יתמיד עם ההקפות העצבניות בבית. ערן ימשיך לרצות ולשרת את המדינה ואת הבנות ובמקביל לקיים עם סער זוגיות לא-רשמית, לקרוא לו "גוזלון" ולעשות איתו פילינג באמבטיה. סער ימשיך להמחיז את "המוֹלֶך" ולהיות טקסט פוליטי, כל פעם בכובע בלתי-מעודכן אחר. צבי ימשיך להתחספס ולהתרכך מול אביבית ולהתעצבן על סער שימשיך להתאפק בערבית. אביבית תמשיך להריץ סרטים ודיירים. סופי תחזור מחו"ל עם טובלרון ותאכל אותו בעצמה מתוך געגועים לשאולי, אבל תמשיך לשלוף קלפֶי-אמת. שרי תמשיך לא לגדול ולהיות הכי בוגרת שיש בו-זמנית. ואצל תמיר אולי משהו יזוז בגיזרת הבהלה, ומתוך עורו יצוץ גיבור חדש. אם לא וולטר, לפחות עזית הכלבה הצנחנית. בסופו של דבר, כנראה שמעכשיו, רק מי שיצליח לצאת מהטירוף של עצמו ומהריקוד הזוגי עם מי שמפריע לו בבית, ולא להגיב ב"אוטומט" ובדפוסים הרגשיים הרגילים שלו - יהפוך לגיבור שלנו, ויוכל לרדת מקן הקוקיה בלי לעוף מהבית. אז הדיירים נמצאים בקוקו-נסט? לא רק הם, כנראה שגם אנחנו. כי הנה, למרות שנורא השתדלנו, גם אנחנו נסחפנו אחרי הטירוף של אביבית, ולא הצלחנו לכתוב בלוג אחד קטן בלי לרכז את כמעט כל תשומת הלב בגברת הזאת, עם עפעפי הכוכבים. כאשר אבדנו אבדנו... ומה אנחנו היינו אומרים לוולטר: אנחנו בקשיי פרידה מטו-ר-פים. אנחנו אוהבים אותך, היית an amazing דייר! צפייה מודרכת: עד המשמרת הבאה שימו לב: מה יקרה בקולקטיב הקיבוצי: מי ישתף, מי יילך לרפת ומי יתפור תורנויות בחדר-אוכל? האם סער יהיה מאושר שהשפם עושה קאמבק, ושהסוציאליזם שולטטטטטטטט...? האם תמיר לא יוכל מצפונית להעמיד להדחה אף אחד מהנשארים, וישים עצמו שוב על הגריל?
0 Comments
|
בלוג בלי בושה:
|