15. ארבע אימהות (או: איפה אבא?)
עכשיו ש'הפכנו תקליט' והחצי השני (והקריטי) של העונה התחיל בספירה לאחור, אנחנו בתחושות מעורבות. קצת קשה לעקוב, ובכל יום יש נושא מרכזי אחר שנראה לנו הכי חשוב: ביום ראשון התמקדנו בלירון שהתקשתה להסתגל ובסכנה שבלהפוך ל'שעיר לעזאזל' בקבוצה. ביום שני חשבנו לכתוב על הנורמות שנוצרו בקבוצה והחוקים החברתיים החדשים שנכנסו לבית. וביום שלישי ראינו בעיקר את הדיירים חצויים בינם לבין עצמם, ולא רק בגלל שלקחו להם חצי ספה מהסלון. הם נעים בין עצב ודמעות על המודחים לבין שמחה על שהם נשארו, הם רוצים להצליח במשימה ולהכשיל אותה בו-זמנית, להסתדר ביניהם כקבוצה מגובשת אבל גם להישאר נאמנים לעצמם "ושמי שרוצה יקבל אותי ככה". ולהם כמו לנו, קשה להתמודד בו-זמנית עם רגשות שהם מנוגדים. כמו שקותי אומר על ערן: "זה או אני, או הוא. אתם צריכים להחליט לאן אתם שייכים". והיום כבר הבנו, שלא בכל יום יש לאדם הזדמנות לראות את עצמו מבחוץ, ואחר כך לחזור פנימה ולקבל הזדמנות שנייה לתיקון. אביבית ויעל הוגלו לסוויטת החלומות ליומיים של עונג צרוף, גן עדן של שוקולדים, גלוסים ונערות-גלגל, ושם לשמחתן הן זוכות מדי פעם להצצה נדירה לצילומים מבית האח. לפנק, לפנק, לפנק. למה מגיע לנו כל הטוב הזה? כך הן יכולות לראות את הבית מבחוץ, להבין את מערך הכוחות בין הדיירים כפי שנראה בעין-העדשה, ולשמוע שיחות "פרטיות" שמתייחסות אליהן בגעגוע או בלכלוך. ואחר כך עוד לחזור הביתה ולהשתכשך עם כולם, כאילו-לא-היה. קצת כמו להיות נוכח בהספד שלך, ואחר כך לחזור מהמתים. ואת כל זה הן צריכות לספוג, להכיל, ולעבד. אבל רק לדעת את המידע זה לא מספיק, צריך לדעת גם מה לעשות עם כל השפע הזה... אם זו מתנה או קללה - תלוי במה שהשתיים יבחרו לעשות עם זה: להתעצבן על מה ששמעו ולפתוח את הפנקס השחור, לתכנן סגירת חשבונות ולהפוך שולחנות; או להקשיב לעומק, ללמוד מזה על איך שהן נתפסות ועל מה שהן יכולות לשפר. (אז הנה, זו ההזדמנות של אביבית לחזור ולנקות איזה שולחן אחריה). ובמקביל, גם דיירי הבית יזכו כאן להצצה מבחוץ על עצמם, בניגוד למעגל הסגור בו הם נמצאים כבר חודש וחצי. למרות שהרוב כבר נפרדו מנטאלית מיעל, וחשו בשקט שנשאר אחרי אביבית, כששתי הנשים הדומיננטיות האלו חוזרות לבית הדיירים יכולים לקבל מהן פידבק חשוב על איך שהם מצטיירים. אבל מה הסיכויים שזה יהיה לטובה? גם כאן, חצי-חצי. בעונה 2 אלירז קיבל הצצה של דקה קטנה בחוץ, והדבר סיפק לו תלושי דלק וקילומטראז' עד סוף העונה. יומיים שלמים כאלה יכולים לתת דחיפה וכוחות להמשך המרתון, או פשוט לגרום לתאונת שרשרת. על כישורי המודעות העצמית והאינטליגנציה החברתית של יעל אנחנו סומכות בעיניים עצומות, ותהיה לה הזדמנות לסגור עניינים לא-סגורים שנשארו לה עם הדיירים בימים שהיא חוזרת לבית. אבל האם המידע המוזהב שנפל לידיהן יכול בכלל לחדור את הרעש הפנימי של אביבית? קיבלנו הדגמה מאלפת לזה, ביום שהשתיים הגיעו לסוויטה והקשיבו באזניות לשידור מהבית בשקט מופתי. בעוד יעל שיחקה אותה שימי הדג, אביבית היא היחידה שפלטה רעש מזהם לאוויר, כשמדי כמה דקות היא זורקת לחדר "ששש..." נוזף. אכן, חוויית צפייה. כעת ההרגשה היא שאביבית ויעל באמת השאירו בבית חלל זמני, כשעד היום שתיהן שימשו כמעין אימהות לכל הקבוצה. אבל אם אביבית הייתה האמא הטוטאלית, המבשלת, הדואגת, השתלטנית והמבולבלת (וגם המפתה); אז יעל לעומתה הייתה האמא המגניבה, עם רגליים של בת 20, שתומכת, יועצת ומכוונת, קול ההיגיון שנותן פרספקטיבה וצידה לחיים. עכשיו הן קיבלו חופשה מהתפקיד הכבד הזה ועברו ליום פינוק, ובתוך הבית נשארו הילדים לבד, כשכרגע אין מועמדת מתאימה שתתפוס את תפקיד האמא בבית האח. אולי רק שתי אמהות חורגות שהגיעו באיחור. עינב שהגיעה כשבאמתחתה המידע החשוב על תמונתם של הדיירים בחוץ, מתקשה לא לחשוף בפניהם את המידע ומרגישה צורך להתערב בכל דבר. כרגע היא עושה שיחות אישיות צפופות לדיירים כדי "לשפר" אותם, וזה מקרב אותה אליהם אבל גם יכול לעלות לה במחיר גבוה. ואילו לירון ניסתה מיד ליישר את הבית למצב של הביתיות הקומפולסיבית המוכרת שהשאירה מאחור, מצב שבו הכל בשליטה, הסלט יושב יפה במקרר, שום פתק לא מפריע לה בעורף, והליפסטיקים יושבים יפה במגירה. אבל עדיין קשה לה להשתלב בבית, למרות שיצרה קשר עמוק יותר עם ערן על רקע חיבה לפלירטוט ולאובססיות. ואולי זוהי בכלל אחוות הדחויים. עד עכשיו שתי אלו הגיבו בעיקר למפגש עם יעל ועם אביבית, כשבמרכז הזירה הזו ראינו את המלחמה שהן קיימו מולן על השליטה במטבח, ואת קרב הסכינים על האקונומיקה והשמן-זית ועל הארגון והשפה בבית. לבסוף בצבצו שם גם צללים של חיבה, אבל כשהשתיים הוגלו, עינב ולירון נאלצו להתחיל תהליך אחר מול שאר הדיירים שאיתם הן צריכות להעביר עונה. וכשהאמא נעלמת, נושא ה"אבא" הופך להרבה יותר מורכב בבית. מצד אחד יש את 'האח הגדול' שהוא מן אבא גדול עבור הדיירים, ודמותו היא אמביוולנטית: הוא נותן אוכל ומחסה ומקשיב ונותן תמיכה, אבל גם מטיל קנסות ומגרש מהבית. הוא נוכח-נעדר, לא ממש רואים אותו, והוא בא מתי שבא לו למרות שעינו בוחנת כל דקה ושעה. ומצד שני אנחנו שומעים הרבה על האבות הנעדרים של חלק מהדיירים: אבא של ערן ואבא של לירון שנפרדו מהם בעצב גדול, שרי שגדלה במשפחה חד-הורית ומערכת יחסים מורכבת עם אמה, האבות שיאנה וקותי ממש מסרבים לדבר עליהם ולספק פרטים, והתמונה של אביה של אביבית שחוזרת ונשלפת לחיבוק וירטואלי. ועוד לא דיברנו על "אבא" הגדול שמתפללים אליו בכל יום שישי. כשהקרב על כסא-הקידוש התחמם, ראינו את ערן ואת קותי מנסים לכבוש בבית את מעמד-האב שכולם רוחשים לו כבוד. אבל מרגע שדודו החליט לשחק אבא במציאות ויוסי האמא המרוקאית יצא-בחוץ, אף אחד לא התיישב על הכסא הזה. ומה שאנחנו מקבלים זו קבוצה של ילדים אבודים, שמחפשים עכשיו איך לשרוד ולמצוא את דרכם לבד. בלי אבא, עם אימהות בחו"ל. צבי עוד לא יודע אם הוא אבא, מאהב או אח בכור. סער כמו נער מתבגר היה עסוק עד עכשיו בבעיטה במסגרת ובחוקים ובסמכות של האח הגדול, והתעקש לגרד את הגבולות. עכשיו בהיעדר מבוגר אחראי וכשהדיעות שלו הן לא האישיו, הוא יכול לבטא את הכריזמה השקטה שלו שאנחנו אוהבים. שווה לעקוב איך הנוכחות שלו מושפעת מזה ששרד הדחה, בעיקר בלי יעל שהיא החצי-השני שלו. ולידו תמיר, שמתחיל לגלות מה קורה כשאתה מרשה לעצמך להתבטא גם בעיצבוּנים, כשאתה לא מפחד לא-להיות-אהוב בכל רגע, ומתנהג כמו בוגר ולא כמו ילד מפוחד שצריך את המעיל של אמא כהגנה מהעולם שבחוץ. והאחרים - בינתיים פשוט אימצו לעצמם את גישת ברירת המחדל. קצת קשה אז מתייאשים? הם למדו שאם קשה אז בורחים מהבית, שאם יש משימות מאתגרות אז עדיף לפרוש ולשלם את המחיר, ואם יש כפתור אז קודם כל לוחצים. עכשיו מעניין לראות איך הילדים מתנהגים לבד: כמו פיטר פן בארץ-לעולם-לא, או כמו על האי ב"בעל זבוב"? ואולי הכל בכלל קשור לתחושת שליטה ולהתבגרות. ראינו איך הם שוברים את הראש אבל לא מבינים שבסופו של דבר מישהו אחר בכלל קובע להם את התקציב, ולא משנה כמה מהם משתזפים או ישנים. אולי זה הסוד בהתבגרות: פשוט להבין, שלא הכל קשור אליכם... או במילים אחרות: ...Not everything's about you, Avivit. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: שומו שמיים, חי חדקי. אני מריח משהו בחדר השני... הם פשוט עיוורים למה שקורה להם מתחת לאף. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: כשאין מאמנת זוגית בבית, האם הזוגות ימשיכו לקיים ביניהם יחסים טיפוליים ובעייתיים? האם בחברת הילדים, שרי תרשה לעצמה לצאת מתפקיד הילדה ההורית, ולפרוח קצת? מתי יעל תישבר ותבקש שמסוק ייקח אותה הביתה ומהר, רק כדי לא לשמוע יותר את מפל המלל המצחקק והבלתי-פוסק של אביבית?
0 Comments
13. החיים בסרט (או: לחיות בתוך הקופסא)
מסוקים עלו, קופסאות נקשרו בחצר, תחתונים נתפרו בחשאי, והנה מכניסים אנשים חדשים לבית. הרבה התרגשות, הרבה מאד ציפיות. כולם בבית ובחוץ מסתכלים בעיניים בוחנות על השחקנים החדשים, עוקבים אחרי כל תנועה שלהם, שופטים ומנסים להבין מי נכנס לחיינו. ועכשיו התהליך הקבוצתי ממש לא מתחיל מהתחלה, אלא חייב להמשיך ולהעמיק. אך חשוב לזכור שה"חדשים" לא באו למקום חדש ונקי. בתוך הבית יש כבר היסטוריה, זיכרונות ומערכות יחסים, שהם צפו בהם מבחוץ. אבל עכשיו הם יתחילו לחוות הכל על בשרם, וכמו שאמרו לנו בכל עונה: מה שרואים מבחוץ זה לא מה שרואים מבפנים. אז לאיזה מן בית הם נכנסו? בגלל סערות ההתחלה ורק אחרי שאנשי "הסמן הקיצוני" יצאו מן הבית, התהליך הקבוצתי בעונה הזאת התחיל קצת מאוחר. מעבר לחיזורים הזוגיים בחדרים, רק לאחרונה ראינו את הדיירים מתחילים לדבוק לקבוצות קטנות יותר, כשהם מתחילים לראות שחברויות שטחיות יותר פשוט לא-עובדות, כמו במקרה סופי ואביבית; לראות יותר לעומק זה את זה ואת עצמם, ולבחור לאן הם משתייכים; כשבשבוע האחרון ראינו את הדיירים מדברים המון על ציפייה ליותר משמעות ויותר עומק ביחסים. אם זה היה ממשיך רק-עוד-קצת, והיינו רואים שהבית אוטוטו מתחלק לשתי קבוצות: כשקותי יאנה שרי וסופי מצד אחד, ואביבית ערן ורגב (יהי משחקו ברוך) מצד שני, ויעל סער ואֶיתָם משחקים כפרשני-ספסל או מבקר חיצוני. ותמיר כמובן, בליגה משלו, רוקד ונבהל עם כולם. אבל בדיוק בנקודה הזאת עמדו לצנוח דיירים חדשים לחצר, דבר שלקח את כל התהליך בקבוצה דווקא לכיוון של פיצול מסוג אחר, עם הרבה השלכות אחד על השני. "השלכה" היא מנגנון הגנה בו האדם משליך את הצדדים השליליים באישיות שלו על העולם, כי קשה לו להתמודד איתם בעצמו. הוא מייחס לאדם אחר את הרגשות, הפחדים והתשוקות שלו, וכך הוא יכול להתעלם מהתכונות השליליות שלו עצמו. בתהליך הקבוצתי בבית האח, ההשלכות התעצמו דווקא כשהחלה קירבה כלשהי, והבוץ האישי הושלך מאחד לשני. ממש ככה ראינו את יעל וסער יושבים ומסכימים ביניהם שיוסי הודח כי לא נפתח ושיתף בדברים אישיים, את קותי מאשים אחרים שהם מתעלמים ממנו בעוד הוא מתעלם בכל פעם ממישהו אחר, את אביבית טוענת שיאנה צריכה את כל תשומת הלב ולא יכולה לפרגן לה, ואת יאנה טוענת שהסכסוכים בבית "לא קשורים אליי בכלל". אבל השלכה היא סימן לחוסר לקיחת אחריות, סטייל "זה לא אני זה הוא". או כמו שאמרו חכמינו מבית פְרִידָה: הפוסל במומו פוסל... אפשר לומר שהפיצול לשתי קבוצות לא התרחש עדיין, אבל תופעה של פיצול פסיכולוגי כן עשתה לנו פה הדגמה יפה: באופן אנושי מאד, רק כדי לשמור קצת על עצמם בתוך כל הלחץ הזה, הדיירים התחילו להפריד בין מי "טוב" ומי "רע", ולהוציא את זה על הסביבה. אבל הבעיה היא שאת כל מה שהם תופסים כמשהו רע ומאיים הם משליכים ושמים אחד על השני, והרבה ממה שהם מגדירים כטוב, הם פשוט שמו על הדיירים החדשים שאמורים להיכנס לבית. מרגע שהודיעו להם על ההפתעה ליום האהבה, הדיירים התחילו להשליך על מי-יהיו-הדיירים-החדשים את כל הפנטזיות והתקוות שבעולם. ציפייה לטוב, לחברות, לרומנטיקה, להפגת השעמום, שמישהו כבר יבין אותם - או לפחות ירגש אותם. סוג נוסף של השלכה זו השלכת פנטזיה, כאשר את כל הרצונות והמאווים שאי אפשר לספק, אנחנו מלבישים על האחר. כשהאח הגדול ביקש מהדיירים הותיקים לספר את מי הם רוצים ש"יביאו להם", שמענו את אביבית רוצה מישהי כמוה ("כי זה משלים כזה"), או גבר-גבר-גבר שיראה לכולם מאיפה משתין המיץ-פטל. את קותי מתגעגע למישהי מ"העולם שלו", שמדברת בשפה של מניקור-פדיקור. את יעל נפתחת לרעיון שיבוא מישהו שייתן לה כתף חמה ותמיכה. ותמיר הוא היחיד שמחובר למציאות, ובדרכו הקצת-חרדה מביא אמת פשוטה. הוא מפחד לחזור לתגובותיו מהימים הראשונים ולהסתגר רגשית, וכאחד שמפחד משינויים הוא מבין שהשינוי בדמויות יכול להפוך את העלילה ולאיים על מקומו. אבל חוץ ממנו, כולם שקעו בפנטזיות. לא סתם השבוע התחילו לרוץ בבית סיפורי אגדות, ואנחנו לא מתכוונים דווקא לאגדות שאביבית מריצה במקביל: רפונזל ותוספות השיער על המגדל, שלגיה ושבעת המחזרים, "אישה יפה" ונסיך-גבר. הנה אחת שמבינה את 'אמנות החיים באגדה' - ועובדה שזה עובד לה, כשהצליחה להרים מסוק כבר באמצע העונה (שגם לגביו טסו בחצר הבית פנטזיות והשערות מטורפות. לפחות עד שיעל תפסה את הטיסה הבאה). פנטזיה, זה חיים בסרט. וממש כמו השלכה גם היא סוג של מנגנון הגנה, שאנחנו מייצרים כדי להגן על עצמנו מפני רגשות קשים או קונפליקט. בפנטזיה האדם כאילו עובר למציאות מקבילה ובונה בדמיונו עולם אחר, מתוקן, שקל יותר להסתגל אליו מאשר לעולם האמתי. קצת כמו בבית האח הגדול, לא?. אם כבר מציאות בתוך מציאות, אז הדיירים חיים בפנטזיה בתוך פנטזיה, שכנראה מאד שימושית בסיטואציה הזאת. למשל יעל, שעד היום פחדה אפילו לפנטז על דמות תומכת לידה, עברה שינוי מרגע שהרשתה לעצמה לרצות להישאר בחוויה הזאת ולפנטז עוד קצת. לאחר שהועמדה להדחה ושרדה, הרשתה לעצמה להישבר מול כולם ולהתחיל לשתף אחרים ברגשותיה (ולא רק לעשות ניתוחי-אירוע בפינת הליטוף עם סער), היא דווקא חיזקה מאד את מעמדה בבית. אנשים התחילו לראות בה יותר מטור-עצות מהלך, והיא אפילו הרשתה לעצמה להיתמך על ידי האחרים. שימו לב איך כשהילדים עדיין משחקים מי רוקד עם מי במעגל, היא לאט-לאט תופסת כסא במרכז. אז פנטזיה היא לא דבר רע, להיפך, היא עוזרת לאנשים לחיות קצת בסרט שלהם ולעבור את החיים בשלום. אבל כשאני מצפה מפנטזיה שהיא תהיה המציאות שלי, אז מתחילות הבעיות ומתגלים הפערים. נכון, גם אנחנו שקענו בדמיונות על מי שייכנס לבית ויסחף אותנו בסערה אל המיליון. אבל במציאות של העונות הקודמות, רק מי שנכנס מהלימוזינה למדרגות הראשיות זכה גם לצאת מהן אחרון. אולי בעונה הזאת מישהו מהדיירים החדשים יצליח לא רק להיכנס לבית מהדלת האחורית, אלא גם לצאת ממנו בדרך המלך? גם לנו הייתה מחשבת-רגע כזאת, אבל כשראינו את החדשים שנכנסו, מהר מאד ירדנו למציאות. צבי ככוח-עזר לקותי או סטוקר לאביבית, לירון כמשקי"ת-תפירה לערן, או עינב כשיבוט עתידני של זיווה? עכשיו חובת ההוכחה עליהם. ומה וולטר היה אומר: עינב, אם את כבר מעדכנת את כולם... אולי תספרי לי גם איך הפרווה שלי נראית בחוץ? צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם מאחורי תעודות הזהות הלוחמניות של החדשים, נגלה בני אדם שונים (כמו שהיה עם סער/ערן)? האם קותי סוף סוף מצא נשמה תאומה ששמה עינב? ומתי הדיירים ישימו לב שרגב כבר לא נמצא בשומקום בבית? 12. על תפקידים ומשפחה (או: המשימות מתחלפות, התפקידים לא)
אפשר לומר שהדיירים בעונה הזאת הצטיינו עד עכשיו בעיקר באדישות נפלאה וחוסר אכפתיות מרהיב אל מול ההתרחשויות. חוץ מההתגנבות הפומבית החוצה של רוב הדמויות הססגוניות שהיו סמן-קיצוני בבית, הרוב היה שומם או לפחות חד-גוני כמו רכבת ישראל בבוקר יום ראשון. בשבתות האחרונות הם לרגעים נראו כמו חיילים שנתקעו שבת בבסיס, ונדמה שכמעט עוד רגע הם מתחילים לשיר ביחד: "איזה דיכאון, תקועים פה כבר שנתיים, עד מתי ינואר 1-2?". גם הגלונים של שוקולד השחר שמריצים שם מהאצבע לפה, מעוררים זיכרונות לא פשוטים מהשק"ם ומשמירות ליליות שלא נגמרות. צריכים להעביר זמן? בואו נעשה את זה מול המצלמות בבית סגור... כל זה, עד הנקודה הזאת. בהדחה האחרונה הגיעה הטלטלה. אחרי שעשו חרקירי קבוצתי וחצי מהבית נידב את ראשו לגרדום ההדחה והתפלא מהתוצאה, ואחרי שהתבשרו שמביאים להם אחים קטנים חדשים מבית היולדות של ההפקה, התחיל בבית תהליך מסוג חדש. פתאום נפל להם אסימון קולקטיבי: רגע, יש לנו מה להפסיד... אולי זאת גם הסיבה שהם התחילו לשתף אחד את השני במשהו שהוא לא רק פרטים ביוגרפיים, וניסו פה ושם לסגור קצוות פתוחים לפני ההדחה הביתה, או לפני שיגיעו אנשים מבחוץ שיודעים עליהם הכל (או לפחות את מה שהם העיזו לחשוף מול המצלמות). פתאום הם נזכרו שיש פה משחק, עם כללים שלא ברורים להם עד הסוף: גם ההדחה של יוסי תפסה אותם בהפתעה, כי לא האמינו שמישהו עם אישיות כזו צבעונית ותפקיד בולט במטבח הביתי, ימצא את עצמו מחוץ לתמונה כל-כך מהר. אגב, הוא גם הראשון שממש התאבלו על לכתו, מה שמראה שהאינטימיות והלכידות בקבוצה כבר נמצאת במפלס גבוה. (בלילה הם לא הפסיקו לצטט ולחקות אותו ואת מטבעות הבידוריזציה שלו, ולמחרת כבר תיכננו לבנות לו פינת הנצחטוץ' במטבח). ועכשיו כמו בכל תהליך קבוצתי בריא, כל דייר מנסה לגבש את הזהות ואת התפקיד שלו בקבוצה, וגם אנחנו בקהל מחפשים עם מי להזדהות. כמו בכל משפחה או קבוצה, לכל משתתף יש תפקיד ייחודי וכולם כבר יודעים למה לצפות ממנו, מן זהות אישית שהתגבשה במשך הזמן. לפעמים זה תפקיד שמבוסס על האישיות, ולפעמים זה תפקיד שהקבוצה מלבישה על האדם, לעיתים קצת בעל-כורחו. אבל תמיד, תמיד זה משרת את הקבוצה במשהו. תחשבו למשל על המשפחות שלכם, על התפקיד והזהות שלקחתם על עצמכם בתוך המשפחה המורחבת שלכם, ותראו שאצל כולנו זה ככה. אחרי הכל, בכל משפחה יש את זו שלמדה ייעוץ או קואצ'ינג והיא מנדבת טיפים לכל מי שרוצה (או לא רוצה) בסלון המשפחתי; יש את הילד המאמי הרגיש, שנלחץ בקלות ורק רוצה לעשות מצברוח טוב לכולם, בעיקר כי הוא מפחד מכל סוג של קונפליקט או היתקלות חזיתית; ובכל משפחה יש את הדוד המוחצן והמצחיק, שאוהבים להזמין אותו לאירוע משפחתי כדי שיעשה שמח אבל אחרי עשר דקות מרגישים שהוא תופס המון מקום ומשתלט על המסיבה; ויש את מי שמשתלט על המטבח, עובד הכי קשה ולא מפסיק להתלונן תוך כדי. תמיד תמצאו במשפחה את הפסימית הממורמרת והעגלגלה בת השלושים פלוס-מינוס, שבדרכה המוזרה אומרת את האמת בפנים ויוצאת מזה בשלום. סופי, למרות שבהתחלה נראית לנו לא-מחוברת, למדנו לאהוב אותך ואת החכמה התכל'סית שאת מביאה. קצת פחות קיטורים ואנחנו בדרך לחתונה.... תמיד גם יש את הצעיר עם הדעות הקיצוניות, בדרך כלל סטודנט למשחק ששולף טקסטים חתרניים כשכולם רק מנסים לאכול. במקרה של סער אנו רואים אבחנה ברורה בין הדעות לבנאדם. כאילו יש בו שתי זהויות נפרדות: השמאלני החתרן שמעריץ שורות זועמות שרק הוא מבין, ולצידו סער החבר האכפתי שקשוב לכולם ודי קשה לכעוס עליו. בכל משפחה יש את האח הבכור המצליחן, שבעצם אין על מה לדבר איתו חוץ מלעלות איתו על מגדלי Yoo ולהסתכל על כולם מלמעלה. מה בדיוק התפקיד של רגב, לא ברור - חוץ מזה שבמרובע הרומנטי שנוצר, הוא נכנס יופי לתפקיד המרובע... ואתם מכירים את הבת-דודה, מתוקה אמיתית שמרגישה תמיד אאוטסיידרית, לוקחת ללב הרבה, ומזכירה לנו מה זה להיות נאיבי. נראה שאצל שרי הזהות עדיין לא מגובשת, למרות שעברה הרבה בחיים. יש לה רגעים בוגרים ואינטליגנציה רגשית והיא היחידה שמצליחה להבין לעומק את תופעת קותי-יאנה, ומצד שני יש לה רגעים כל כך ילדותיים, שאנחנו רק רוצות לחבק אותה ולהגיד לה שהעולם עדיין פתוח בפניה. יאנה היא בתפקיד הילדה היפה והמתגוננת ששומרת על עצמה ולא נותנת לאף אחד באמת להתקרב אליה, למרות שזה מה שהיא הכי רוצה בעולם. ואֶיתָם, ממנו היו לנו ציפיות גדולות. הוא נכנס לבית כשהוא יודע בדיוק מיהו, ואולי הוא פשוט 'אפוי' מדי ולא פתוח לשינויים. כרגע הוא נמצא בעיקר בתפקיד הצופה מבחוץ, עד כמה שזה אירוני... אם כבר תפקיד, נראה שהוא לקח את תפקיד המתנגד, שכאשר האח שואל אותו "איך זה מרגיש לך?", הוא יורה: "מה זה עניינך" וסוגר עניין. (אבל הוא לא המתנגד היחיד - נראה שכל הדיירים בעונה הזאת מתנגדים בצורה כזו או אחרת, לאח הגדול כסמכות, למשימות, לצורך להיפתח ולהיחשף, ובעצם לכל התהליך). זה כבר ברור לכולם, חוץ מלקליינט עצמו, שקותי הוא הילד שמלא ברגשי נחיתות על כל דבר, המקופח התמידי שכועס נורא בקלות, כי אוכלים ושותים לו, מדברים עליו, מכווצים לו בכביסה ולא שומרים לו מקום. את הזהות שלו הוא בינתיים בונה בעיקר על קיפוח ועל קנאה. קותי - קצת פחות דרמות ולעשות עניין, וקצת יותר מההומור ומהשכל שיש לך, יעבירו לך את הימים יותר בקלות. ואביבית – יא אללה, באיזו משפחה יש מישהי כמו אביבית...? בכל תא משפחתי תמצאו גם את ה"מורעל" שרק השתחרר משירות צבאי ממושך, אוניברסיטה או עבודה, ונמצא עדיין בהלם מהמעבר החד. גם אתם מצאתם את עצמכם מתבוננים בחמלה בערן, בסצינה מהסרט "בירדי" שללא ספק תיחרת בראש, כשהוא בוהה בדגל ומלטף כל תפר במגן דוד...? במשך 12 שנים הזהות המרכזית של ערן הייתה איש ביטחון וצבא, הנלחם למען הדגל ומשרת את המדינה, ועם השחרור והמעבר לבית האח הוא מוצא עצמו בלי זהות. הדגל כנראה מזכיר לערן את הזהות שהתפרקה (ואולי גם כמה טראומות). ואם הוא לא בשירות המדינה, בשירות מי הוא עכשיו? משרת בעיקר את הצורך של אביבית בתשומת לב ושל קותי בקנאה תחרותית, כשכל מה שנשאר לו לעצמו ולאחרים הוא להטביע את יגונו בתה אובססיבי ולתפור גובלנים של צה"ל. רק נקווה שהוא לא ייכנס למשבר זהות עמוק, כי זה דבר שלא קל לחוות במקום סגור. וכל אלו ביחד – מרכיבים את הזהות המיוחדת והלא-ברורה של הקבוצה הזאת. הבעיה היא, שהם נשארו עם התפקידים שהם הביאו מהבית. משימות חלפו, תלבושות הוחלפו, ושינוי בתפקידים - לא היה; דבר שמחויב לקרות אם רוצים באמת לעבור תהליך, כיחידים או כקבוצה, ולא לצאת מהדלתות האלו בדיוק כפי שנכנסנו אליהן... אבל בשבוע הבא כל התמונה משתנה, וכל דייר חדש שנכנס יכול לשנות את מערך התפקידים בבית. גם אנחנו סקרניות לגבי מי שייכנסו, אילו תפקידים הם יקחו בבית, והאם נראה גם תחרות או מאבק על תפקידים שכבר נתפסו. אז אילו תפקידים נשארו פנויים בעצם, ואת מי אתם הייתם מכניסים לבית? אולי משקי"ת ת"ש ילדה-טובה-ירושלים בשביל ערן, כזו שאוהבת לתפור. אולי איזו פרחה-לייט שתכניס קצת צהלולים לשקט שנשאר אחרי יוסי. אולי איזה מבוגר אחראי בין כל המתבגרים האלה (פתאום אפילו דודו נראה אופציה טובה...). ואולי מישהו עם נשמה גדולה, שבאמת מגיע בשל ומוכן לעבור תהליך עומק ולהשתנות מול העיניים שלנו? מבחינתנו, דייר שיצליח להישאר הוא מישהו שהזהות שלו ברורה אבל לא סגורה הרמטית, שיש לו פוטנציאל אבל מסוגל גם לעבור דרך. מישהו שיש בו כמה רבדים לעומק, וזהות - איך לומר - טיפה מורכבת. בכל מקרה, כרגע הפנטזיות פורחות. מעניין לראות איך הן פוגשות את המציאות בשבוע הבא... ומה וולטר היה אומר: מה אתם אומרים, יכניסו איזו שנאוצרית קטנה בשבילי? צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם יוסי יחסר לנו כמו שחשבנו, והאם אביבית תיתן למישהו למלא את מקומו במטבח? האם השבוע באמת יהיה "לאב איז אין די אייר", או שאנחנו ממשיכים לחיות ב"אשליות"? ומה-מה-מה יקרה להם ולנו, כשיביאו להם אחים קטנים חדשים הביתה? 11. מתנגדים ובוכים (או: חרקירי ודמעות)
העונה הזאת, מאד מבלבלת. משהו שקשה לשים עליו את האצבע בדיוק. לרגע נראה שמעניין ורוחש, ולשני רגעים פשוט לא קורה כלום. לרגע הדיירים מחוברים להתרחשויות ועוברים סערה, ולרגע כאילו פשוט לא אכפת להם - לא מהתכנית, לא מהקבוצה שהם נמצאים בה, ואפילו גם לא מעצמם. יישארו או ילכו, יצליחו להכיר או יישארו זרים, יודחו או יפרשו מרצון – כאילו מבחינתם הכל אותו דבר. (בינינו, אתם לא רוצים את המיליון? הלו, פה יש מתעניינים...). אולי זה משהו בסיר הזה שנקרא קבוצה: לפעמים יכול לצאת לנו איזה תבשיל טוב שלא התכוונו אליו בכלל. אבל לפעמים לא משנה אם שמנו בסיר את המרכיבים דה-בסט, ליהוק אקסייטינג והפקה הוליווד, ומשהו במרק שיתבשל פשוט "לא יהיה זה". אולי זה המקרה הפעם: משהו בין חברי הקבוצה הזאת לא נדבק, לא מתחבר עד הסוף. וקשה לשים את האצבע על הסיבה. וגם אם נוסיף עוד מלח ועוד פלפל (כמו כניסה של דיירים חדשים) לא תמיד מובטח לנו שיהיה טעים. אולי בעצם מתקיים פה תהליך ארוך וגדול יותר, שמתחיל מהעונה הראשונה ומגיע עד לעונה הרביעית הנוכחית. מה אם "בית האח הגדול" הוא קבוצה, מתחלפת, לטווח ארוך, שמתפתחת ועוברת שלבים קבוצתיים שונים? אמנם בכל קבוצה, המשתתפים עוברים סוג של רגרסיה רגשית ועולים בהם הרבה דברים טעונים מהעבר שלהם או מחייהם בחוץ. אבל כאן, זה כבר חוצה עונות וקבוצות: בעונה הראשונה המשתתפים עוד לא ידעו כלום. הם היו מן תינוקות נאיביים שתלויים לחלוטין באח הגדול, הדמות המטפלת שדואגת להם לכל צרכיהם הפיזיים והרגשיים. אולי רק עינב בובליל נכנסה אז לשלב ה-terrible two, כשבכתה ורקעה ברגליים כל יומיים בערך "אבל האח, זה לא פייר... תגיד להם...". בעונה השנייה כבר התחלנו להיות בתהליך של התקשרות רגשית וגבולות, כמו ילדים קטנים שבודקים עד כמה אפשר להתרחק ועדיין להיות בקשר עם אבא-אמא: סער ואיילה פצחו ב'אמת או חובה' ושיחקו בחייל גולני ופקידה פלוגתית, ועדנה הייתה ראשונה לעבור בלי רשות את הגבול שנמתח בסלון בין שתי הקבוצות, רק בשביל לראות מה קורה כשעוברים על החוקים. אז עשו מזה המון רעש, היום זה כבר ממש לא מרגש אף אחד... בעונה השלישית כבר התחלנו להבין שבנים ובנות הם שונים, להרגיש מה זה להיות שובב ועצמאי, להתנהג באימפולסיביות ולצעוק בקול רם, ללכת לשירותים עם ספר גדול, וגם לעשות דברים אסורים במקלחת. ובעונה הזו, מדובר כבר בגיל ההתבגרות ובשלב המרד: נערים מתבגרים שמורדים בחוקים ובסמכות, ואומרים "אתם לא תחליטו עלינו". עבורם חוקי האח הגדול הם רק המלצה, יש להם רצונות משלהם, הם נורא דעתניים או מנסים לְרָצות את האחרים, הם חסרי ביטחון בגוף שלהם ומאד-מאד זקוקים לאהבה ולתשומת לב. מה שאנחנו בחוץ מקבלים ורואים, זו חבורת מתבגרים שפשוט עושים מה שהם רוצים... וכמו עם מתבגרים - איך לעזאזל משתלטים על זה? מתחילת העונה, "לפי הספר" וכמו מתבגרים הם בועטים, מתנגדים, בורחים מהבית, שמים ז** ומעמידים את עצמם להדחה, בניגוד לחוקים. אבל אז, הם ממש מתפלאים על ההשלכות. הם נורא מופתעים שלמרות שהשליכו את עצמם לקלפי, הם פתאום זוכים לספרת SMS משלהם, ונזכרים לצעוק ש"זה לא הוגן". כאילו הם לא חושבים עד הסוף מה הפעולות והצעדים שלהם יכולים לגרום להם ולאחרים. אולי צריך פה השגחה הורית, או מבוגר אחראי בבית (ולא, יעל ויוסי לא נחשבים... אבל אולי פריצי עוד תתפתח). השבוע, 3 דיירים העמידו את עצמם להדחה, ואז נורא נבהלו ממה שהם עשו. אבל כל אחד מהם עשה את זה מסיבה אחרת: תמיר עשה את זה כי הוא רגיש ונוירוטי-משהו, הוא אומר שלא יוכל לישון בלילה אם ידיח מישהו מחבריו, ונראה שהוא לא יכול לשאת קונפליקט תוך-אישי, בינו לבין עצמו. קשה לו גם עם קונפליקט חיצוני, כשהוא חושש להתעמת עם אחרים, ולכן הוא שם את עצמו אחרון בסולם העדיפויות. מבחינתו, האחרים זה הוא. הוא גם הראשון שזכה להגיד פה את המשפט הקלאסי "אנחנו כמו משפחה"... (דבר שאף פעם לא מוכיח את עצמו בתכניות עם הדחות...). יאנה עשתה את זה כי היא עסוקה ב"לעשות דווקא" לכל העולם. נראה שהיא פשוט לא יכולה להכיל שום רגשות מנוגדים ואמביוולנטיים, ואפשר לראות את זה בדרך בה היא מביעה אהבה-התעלמות לקותי, קנאה-מבוכה לאביבית (האויבת שתמכה בה כשהייתה במשבר), ושולם-ברוגז עם עצמה. כנראה שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל התחושות האלה כשהן מגיעות ביחד. וסער הולך ישר למשרד המנהל ומחכה לנזיפה: הוא עסוק במרידה ובהתגרות, אם זה להיכנס לעורף האויב (בית האח הגדול) ולשתף פעולה מתוך תיעוב, אם זה להסית את כולם ללבוש חלוקי מקלחת בשידור, לתת הרצאות אינטליגנטיות-מדי בסלון, או לאתגר את זריזות האחראים על שקופית הצנזור בערוץ 20. הפעם הוא מחליט להתנסות באהבת הקהל, ופשוט לבדוק את הגבולות – שלנו ושל עצמו. ממש מבקש: "תחזיקו אותי, אני הולך...!". בהתנהגות של שלושתם אפשר לראות מאפיינים שונים של נערים מתבגרים: קושי בהיפרדות מהאחרים ועיצוב העצמי (תמיר), "דווקא" ומבוכה כוללת במפגש עם עצמי (יאנה וגם קותי לצידה), ומרדנות ודרישה לעצמאות יתרה (סער). ואם זה לא מספיק, יש גם את הארבעה שהיו מועמדים להדחה מלכתחילה: יוסי, יעל, קותי ופנונה, שנמצאים שם ישירות בגלל אקט מרדני של מתבגרים שאמרו להם "אל תעיזו ללחוץ...", והם הטיחו "נא לכם" ישר במצלמה של אמא ואבא ובגבולות של המשחק. אם נסתכל טיפה יותר לעומק, אולי נוכל לראות שהדיירים פשוט נמצאים בהתנגדות: התנגדות לסמכות (האח הגדול), התנגדות לתהליך, והתנגדות למשימות. באופן קבוע הם מפרים הוראות ישירות של האח, מתווכחים איתו על התקציב, מחביאים לו אוכל, מתלוננים על המשימות, יוצאים ונכנסים לבית כאילו היה שיעור חופשי, מתנערים ממחויבות כשרק מתחשק להם, ומסרבים בחדר האח לפתוח בפניו את הלב. למשל כשהאח שואל את אֶיתָם: "ולמה אתה מרגיש ככה?", איתם יורה בחזרה: "מה זה עניינך?" ומגחך במבוכה. וכמו מתבגרים טובים, הם מתנגדים ובוכים, עושים חרקירי ולא מפסיקים להתפלא מול התוצאות על בשרם. ועכשיו, מגיעות ההשלכות: חצי מהבית מועמד להדחה, ועוד שבוע יכניסו להם גם שותפים חדשים לחדר (...דיירים חדשים). ואפשר לראות שבימים האלה מתרחש בבית תהליך מאד מעניין. פתאום הם מבינים שיש להם מה להפסיד ומה לאבד. פתאום כן חשוב להם להישאר במשחק. פתאום הם מתחילים לשתף ברגשות, לתת משוב אחד לשני, ולפצוח בסיכומים חלקיים. הם מתחילים להבין: עד עכשיו אלו שעזבו/הודחו היו סמן קיצוני כלשהו בקבוצה, אם אלו ברי, זיוה, דודו, אביב או קים. ואילו עכשיו הם עומדים לקבל משוב אמיתי מהקהל, על מי שהם ועל איך שהם מתנהגים. וברגע שאחד מהם ילך הביתה, הבית כבר לא יהיה אותו הדבר לאלו שיישארו בו. ואנחנו, הקהל? אולי גם אנחנו עוברים תהליך של התבגרות יחד עם התכנית... את זה נוכל לראות, לפי מי שההמונים יבחרו הפעם להישאר בבית, ולהמשיך להתבגר יחד איתנו. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: מה זה עניינכם, "איך אני מרגיש"...? צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: אילו משובים בין-אישיים הדיירים מתחילים לתת אחד לשני, וכמה אינטימיים הם מרשים לעצמם להיות? מעבר לנערים מתבגרים, ילדים-הוֹרִיִים, וטינאייג'רים בשלבי חיזור, האם יצמח בבית מבוגר אחראי כלשהו? ואיזה "פנטזיות" מבשלים הדיירים הנוכחיים, על הדיירים החדשים שיבואו לישון איתם ממש עוד מעט? |
בלוג בלי בושה:
|