29. בלוג מסכם ותודה (או: תודה לאח הגדול 4)
כנראה שבכל זאת, 120 אלף קוראים במדור אחד לאורך העונה - לא טועים...
החזרה הביתה לחיים, לקמפיינים ולתכניות האישיות, לריקנות או להקלה שאחרי; סוף-סוף אפשר לנוח רגע, ולנסות לסכם את התקופה שאחרי מבול הוויכוחים והפרשנויות. זה הרגע להגיד: וואו, זה נגמר, עשינו את זה. וואלה, היה מעניין. יא אללה, איך עשו לנו בית-ספר. ואיך-איך, למדנו המון על האחרים, על הריאליטי ועל עצמנו. בשבילנו, זו בהחלט הייתה חוויה מאתגרת. נכון, זה היה לא-פשוט, אבל שווה כל רגע:
או בפרויקט הבא, או בחיבורים מעניינים נוספים. או לפחות כשיגיע לעולם אח חדש (-: שיהיו ימים טובים! רונית ונועה.
0 Comments
צילום: אתר mako28. אחרי הכל, נולדתם אנונימיים (או: נקמת האאוטסיידרים)
מצד אחד, כזאת עונה עוד לא הייתה לנו. מצד שני, מנצח כזה כבר היה לנו, לא? עכשיו אפשר כבר לומר, שזו העונה הכי לא-צפויה והכי בהפוך-על-הפוך שראינו. אבל אולי זה רק אנחנו, כי נראה שלדיירים הדברים נראו הרבה יותר ברורים מאשר לנו, החל מהגלישה ללימוזינה ועד לקונפטי שבסוף. אולי אחרי 4 עונות הדיירים הרבה יותר מפוכחים ומחושבים, כאלו שלמדו לקרוא ולהפעיל את הסביבה הטלוויזיונית ואת ההתרחשויות של עצמם. ולמרות שכולם היו קצת-מודעים-מדי, מצאנו עצמנו עם חמישיית גמר שעוד לא ראינו כמוה על ספת ריאליטי אחת. חמישה פיינליסטים דווקא יותר מופנמים, אנשים רגישים ובעיקר שונים, כאלה שהם קצת בפנים וקצת בחוץ, תושבי האזור האאוטסיידרי של הקבוצה ושל החברה. אם נשב לרגע בכסא של שלומי שבת, נרשה לעצמנו לומר שאולי כל זה לא-סתם, ושבאמת 'הכל זה מלמעלה'. כי זכינו לפגוש חמישה אנשים עם שליחוּת, שכל אחד מהם מייצג עבורנו משהו חשוב: תמיר שסבל מאבחונים סטיגמטיים והוכיח שוב ושוב שאנשים שונים ורגישים הם בעלי יכולות שלאחרים אין, יאנה שהדגימה איך זהות מורכבת עכשווית סובלת ממסגרות של הגדרה חברתית ודתית, שרי שנדחקה לשולי החברה עקב מצב משפחתי מורכב וכל מה שדרוש לה זו הזדמנות, סער שהביא באנושיות ובחברוּת את קולות השוליים למרכז ועזר לנו לבחון את המסגרת החברתית מחדש, וקותי שהראה לנו כיצד נוצר דפוס של חֶסֶר ושל קיפוח המוביל לחוסר ביטחון עצמי, שמזין עצמו שוב ושוב באופן מעגלי, בעוד שכל מה שהוא צריך זה מנטור אבהי שינחה אותו. שטרסלר, קיבלת חבר לחיים. אסי עזר אמר השבוע שהדיירים היו תמיד צעד אחד לפני התכנית, מה שנתן לעונה הזאת את האופי המיוחד שלה. אולי בגלל שמדובר באנשים מאד רגישים, הם אפילו קלטו און-ליין מה קורה בחוץ, באופן אינטואיטיבי. תמיר ניחש מה יקרה במשימות, סופי קלטה את חצי-ההדחה הפיקטיבית, אביבית דמיינה מראש את צבע זרועותיו המחבקות של צבי, ולכן הדיירים העניקו כבר בהתחלה לקותי את פרס ה"משתתף שהכי סביר שייכנס לטייפקאסט של המנצח". וכנראה לא סתם הם הרגישו הכל, כי מה שהכי ייחד את העונה הזאת, היה טשטוש הגבולות בין העולם שבחוץ לבין העולם שבתוך בית האח הגדול. בבית שאמור להיות מנותק מכל סממן חיצוני, גבולות החוץ והפנים התערבבו מהרגע הראשון: בפתיחת העונה הפכו אירוע פרטי של חתן וכלה לאירוע פומבי לאומי; בטקס "פרסי האחדמיה" הדיירים קיבלו אורחים וראו צילומים מכניסתם לבית האח; ודיירים יצאו ונכנסו לקבוצה הזאת כאילו הייתה "קבוצת רכבת" עם משתתפים מתחלפים. אפילו וולטר יצא מבית האח פעמיים ביום עם נינג'ה-סיטר. כאילו משהו מבחוץ זלג לבפנים ההרמטי. וקבוצה צריכה את הגבולות הברורים שלה, כשיש מסגרת יציבה ששומרת עליה ומאפשרת להיפתח ולעבור תהליך אישי, קבוצתי, ואפילו תקשורתי. טשטוש הגבולות השפיע כשהדיירים לא הצליחו להניח למה שחושבים בבית ובחוץ על התנהגותם; אם זה במאבק של ברי וזיוה על הכשרות והצניעות, במבט המתמיד של אביבית לאבא, למראות ולמצלמות, ובפחד של קותי מהזוגיות הבין-דתית עם יאנה. זה המשיך עם חצי-ההדחה והחזרה של אביבית ויעל אחרי שראו חלקים נבחרים מבחוץ; ב"הדחה הגלויה" שבה כולם ראו את הוידויים שמיועדים לצופים ולאח; ב"משימת הזיכרון" שחשפה מוקדם מדי רגעים וקונפליקטים אישיים; והשיא היה בחבילת המחתרת של סער ובה נכנסה סערת הריאליטי והכדורים לתוך מציאות האח ההרמטית. נכון, הבית מצולם ומתועד ללא הפסקה עבור הצופים, אבל כל הסיפור מבוסס על אשליה של ניתוק הבית מהעולם שבחוץ. החדירה של המציאות פנימה לא אפשרה לדיירים להיות עד הסוף רק עם עצמם ועם מערכות היחסים שביניהם, עם ה"כאן ועכשיו". והתחושה היא שאפילו הנשיקה הגנובה של קותי ויאנה במחסן רגע לפני שיוצאים, יועדה ללשונות בחוץ יותר מאשר לאלו שבפנים. אבל מילא. עכשיו כולם כבר יצאו בחוץ, ומה שעלינו לגזור ולשמור מהסיפור הזה ומשלישיית הגמר, יישאר איתנו לתמיד: סער "גוזלון" פתח לנו את הראש, וגרם לנו לחשוב על-הכל-בערך. תמיר "מוקי-חתולי" פתח לכולנו את הלב, וגרם לנו להתרגש ולקבל את האחר והשונה. וקותי "זוגיות-לא-ממומשת" לימד אותנו איך להשתמש בכל מה שיש (או אין) לך, כדי לצייר דמות שתביא אותך למקום חדש. אולי אפילו באופן מחושב מדי, מתוך מיקוד במטרה, ולא משנה על חשבון מי. והאמת? בדמוקרטיה כמו בריאליטי, קיווינו שתהיה לנו פה בחירה ישירה, בעוד קותי נתן לנו פריימריז. לא בהכרח מה שהעם רוצה, אלא את הקולות שמביאים הפעילים בשטח אחרי קמפיין צפוף. ולראיה, החיבוק הקבוצתי החם והדמעות מכל קצוות ומנחי העם, שדווקא תמיר קיבל כשיצא מהבית אל העולם. ******** אחרי שהכל כבר נחתם, מה שחשוב הוא לאן כל אחד מהם ייקח את החוויה הזאת, למען עתיד טוב יותר. כדברי תמיר, אחרי הכל נולדתם אנונימיים. ועכשיו למדתם מי אתם בעיני הציבור. האם קותי יפרש את אהבת הקהל כחיזוק להתנהגותו הישנה, ולכן ימשיך בדפוסים בעייתיים כמו לישון ולהיעלב, להתנתק כשקשה, או להסתבך בקטנות; או שיקבל עידוד לשינויים שעשה ויכניס את החדש-חדש הזה לחיים, שיש בהם חברים ומשפחה תומכת אבל גם קשיים של היומיום. מכאן זה כבר הלקח והחיים שלו, ומעכשיו הוא כבר לא שייך לכולנו. והלקח שלנו? להבין שהמשחק משתכלל ושמשהו בחוקי הריאליטי עובר עכשיו שינוי מהותי וחיפוש זהות, ושאנחנו מתחילים לראות פרופיל חדש של מתמודד-ריאליטי. לא-בכדי כל המשתתפים שהימרנו עליהם הפעם ושהיו דומיננטיים, בולטים או דרמטיים מדי, פשוט נשרו והודחו מהמשחק, ורובם בשלבים מוקדמים מאד. כנראה שכבר לא מדובר במשתתף צבעוני, צעקני ומכור לתשומת לב; כבר לא גיבור הרואי שעובר תהליך עמוק ונולד מחדש; אלא דווקא באדם מודע שישנם כמה דברים שנמצאים בשליטתו והוא מבין בדיוק איך עובד העניין. וכן, הוא רותם את זה לטובתו. כי בעונה בה החוץ והפנים התערבבו, ואנשי השוליים הם שניצחו, אנחנו חייבים להגדיר מחדש את הגבולות הנכונים, וגם לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות. ולסיום, מה נאמר... אם אנחנו שלמים או לא שלמים עם הזוכה - דמעות נקוו בעינינו, למדנו לאהוב את מה שיש הפעם באח הגדול. ומה וולטר היה אומר: יא אללה, הבית ריק. אני כבר מתגעגע... צפייה מודרכת: האם הדיירים יתנהגו עכשיו בחוץ אחרת מאיך שלמדנו להכיר אותם כשהיו בפנים? תודה לעונה הזאת, שלימדה אותנו שהחיים זה לא מה שאנחנו חושבים. ותודה לכל מי שקרא בסבלנות את החפירות שלנו לאורך העונה, והיה מוכן להתבונן על הריאליטי מזווית קצת אחרת. צילום: אתר mako26. מרגיש כמו פרידה (או: כל האמת בפנים)
בואו נודה בזה, סיומים לא באמת מתאימים לנו, גם אם ידענו עליהם שלושה חודשים מראש, וגם אם ברור שניפגש שוב בעונה הבאה. לקראת סיום מופיעות בקבוצה כל מיני התנהגויות שמתגברות ככל שמתקרבים לרגע הפרידה. חברים בקבוצה ייכנסו לרגרסיה ויחזרו לחששות של ההתחלה, יעשו אידאליזציה או הכחשה של מה שהתרחש, וקונפליקטים בינאישיים שלא נפתרו יתעצמו בניסיון אחרון לפתרון. כך בטיימינג מושלם, הדיירים זכו השבוע לצפות ב"משימת הזיכרון" בכל הרגעים הטעונים, המצחיקים והאינטימיים שהיו להם, להעלות מהאוב ולאוורר רגשות וחשבונות שנשארו בפנים, ולקיים לא מעט שיחות-סגירה: מי העז לצאת בגלוי ומי דיבר מאחורי הגב, מי שפט את מי באופן סטריאוטיפי, ומי באמת אכפתי לאחרים. לפני שמתפזרים זו גם הזדמנות אחרונה לקבל "מראָה" ולראות על עצמם עוד משהו שהיה מפחיד מדי כל עוד הם היו ביחד בקבוצה. אולי בגלל זה הדיירים אספו משובים חשובים של כולם עם כולם, לפעמים בכעס, לפעמים בטוב, ופתאום עלו הרבה דברים ישנים וחדשים מחייה של הקבוצה. אולי העיתון "מהדורה אחרונה" יסכם אותם בסוף טוב יותר מכולם. לקראת הסופעונה החלטנו שגם אנחנו ניקח חלק בתהליך, וננצל את ההזדמנות האחרונה להגיד את האמת לכל אחד מהדיירים שטיפסו לגמר. אז מה אפיין כל דייר, ומה היה האתגר הגדול שלו לאורך העונה? קותי: "זה לא סוד שאין לי ביטחון בשקל" קותי התחיל את העונה כאנדרדוג הקיפוח, ומצא נחמה בזוגיות מצחיקה-עד-קורעת עם דודו, שאפשרה לו להראות מטאפורות של איילות וצדדים תלת-פאזיים באישיות שלו. אבל כשדודו נטש הוא פצח במחול זוגי בלתי-ממומש עם יאנה, ומשהו פשוט התקבע שם. מכאן והלאה, קותי בא לביטוי בעיקר ביחסי שליטה-תלות, או בדמות הבעל המקנא, כשמה שהניע אותו היה קנאה ופחד. קנאה עמוקה ליאנה ולאחרים שהוא חזר והתכחש לה; ופחד להיתפס כלא-גברי, לקפוץ לבאנג'י הדתי, או להתעמת עם ערן על העלבון העדתי. מנגנון ההגנה של קותי היה לשמור בעצבים על כל מה שמזכיר כבוד עצמי, החל מאיסור לבישת אדום-מעליב ועד לפזמון "תכבדי אותי". מערכת היחסים שלו עם יאנה הייתה ילדית מאד ונבנתה על טיזינג, היאבקות, ומשיכה-הדיפה מעגלית. הוא קצת מודע לעצמו ויודע שהביטחון העצמי שלו ברצפה, אבל כשהצדדים הילדיים הם אלו שמניעים אותך בגיל 30, זה לא ממש גברי או מושך. המשימה האמיתית של קותי אולי הייתה לגדול ולקבל קצת ביטחון, אבל זה קרה רק חלקית, כשהביטחון שלו נשען על הכרת הקהל. הוא תחרותי עד הסוף, וכשהוא לא זוכה בכל הקופה הוא מרגיש מקופח כמו ילד שחטפו לו כדורגל. ההשערה שלנו? אם קותי יזכה הוא יקנה לו ביטחון חדש ונוצץ, ואם הוא יגיע רק למקום השני יהיה לו קשה מאד להשלים עם זה. אבל כן, כשהוא מצחיק, הוא יודע להצחיק. תמיר: "אימא'לה, אני לא מאמין..." תמיר הוא אולי הדבר הכי ייחודי שראינו במחוזות הריאליטי: עוד לא נראתה על מסך הטלוויזיה אישיות שהיא גם מוחצנת (אקסטרוברטית) וגם מופנמת (אינטרוברטית) בו-זמנית. האקסצנטריות שלו היא לא סתם שוּפוּנִי ו"אמא-אבא, תראו אותי". היא אותנטית לגמרי בדרכה המוזרה, ומתבטאת בדברים ייחודיים כמו בֶּהָלוֹת פוטוגניות, ריקודים מעופפים ורפליקות דיז'ון צוהלות. נכון, הוא מלא בשמחת חיים מתפרצת אך גם נחרד בקלות מכל כחכוח בסביבה, אבל ייתכן שכל זה רק ביטוי לחרדה העמוקה שלא לפגוע או להיפגע מאחרים. לצד המוזרות והייחודיות של תמיר, למדנו שהוא רגיש מאד ובעל תובנות מעניינות, שיש לו אינטליגנציה רגשית וחברתית משובחת, ולא סתם הוא הפך להיות החבר והמאמי האהוב. המשימה של תמיר בקבוצה הייתה להבין שהוא לא חייב לְרָצוֹת את כולם, שהדעות שלו נחשבות ונשמעות, ולקבל את זה שהוא חביב הקהל. חלק מזה הופנם אך עדיין לא הושלם, ועכשיו אם יש משהו שתמיר צריך, זה קצת יותר עמוד-שדרה ולדעת לעמוד על שלו. ממש כמו במרד הבישולים. ההשערה שלנו היא שאם תמיר יזכה, הוא יפצח במחול צווחות "אני לא מאמין" כשהוא מתפלש בשלג הקונפטי; הוא ימשיך לא-להאמין עד עונת ה-VIP; וירגיש נורא לא נעים שהוא זכה בעוד האחרים לא הצליחו בסוף. אם היה יכול הוא היה מחלק את הפרס לכולם. אנחנו מקווים שהוא לא יעשה את זה. סער: "דיירי העולם, התאחדו - ונשנה את השיטה מבפנים" אם תמיר הוא תופעה, סער הוא הפתעה, טובה. מי היה מאמין שבישראל, קלף ה"אישיוּת" מנצח את קלף ה"שמאלניות קיצונית". בהתחלה רק שמחנו שהוא ממתק לעיניים, בהמשך למדנו ששמאלני יודע להיות חבר של חיילים משוחררים, ואז נמסנו מול האנושיות, הרגישות וההבנה שלו לאנשים ולסיטואציות. סער גם הפתיע אפילו את עצמו כשגילה כריזמה שקטה ומנהיגות נאורה ושוויונית. למרות ש"גוזלון" הדף כל אפשרות לזוגיות בבית, הוא היה מאד זוגי: בהתחלה הוא ויעל שיחקו ב'ביקורת האיכות' של הבית; בהמשך הוא השתעשע בגבריות אמיצה עם ערן לתפארת מדינת ישראל; ולבסוף מצא עצמו בתפקיד האח התומך של שרי, שהתגנבה לו ללב וריגשה אותו עד דמעות. המשימה של סער בקבוצה הזאת הייתה להראות לחברים ולעצמו שמאחורי כל דעה יש בנאדם, ושצריך גם לב ורגש בסיפור, ולא משנה אם זה "המולך" או שיר לירי על שלוליות. סער הביא לקבוצה קול עצמאי, חתרני ובועט, כשהוא מתעקש למרוד בחינניות ולאתגר את האח הגדול. אבל כשמאבק הכוחות שלו עם הסמכות הגיע לשיאו, זה נגמר בהבנה שהאח יכול לעשות הכל Better. סער החתרן הפך ל"סער מהטלוויזיה", שמוסר את חבילת המחתרת לשלטונות; הוא מצא את עצמו נשאר עד הסוף, מחובק ע"י המערכת, מעורב רגשית ומופעל ע"י המולך. אך הוא נגע לנו ללב ובהחלט גרם לכולנו לחשוב. ועולם הריאליטי? כבר לא יהיה אותו הדבר. שרי: "בטח מצביעים לי כי מרחמים עלי" שרי הייתה הילדה הקטנה שלא ציפו ממנה לשום דבר מרעיש, ושמקסימום תספק לנו כמה גלגלונים של תמימות ליד השכשוכית. אבל מהר מאד הבנו שמדובר בילדה חכמה שרואה את העולם בצורה מפוכחת וכואבת; שמבינה רגשות, תהליכים ומערכות יחסים לעומק, ולא מפחדת להגיד בקול רם למי שצריך - גם אם לא תמיד היה מי שיצליח לשמוע ולקבל את התובנות שלה. כבר בתעודת הזהות שלה הבנו הכל: שהיא מודעת, לוקחת אחריות רגשית על כל דבר, ומתנדבת לשאת אשמה בכל הזדמנות. ילדים שמגיל צעיר דואגים להוריהם ומשמשים כמבוגר אחראי בבית נקראים "ילדים-הוֹרִיִים", ואם יש מישהי שמדגימה את המושג במלואו הרי זו שרי. המשימה של שרי הייתה להיות קצת ילדה, ולנשום קצת חופש מדאגות היומיום. אולי גם קצת להאמין שהיא שווה משהו בעולם, ולא רק כי מרחמים עליה. בית האח איפשר לה לתרגל ילדותיות במקום בו יש דמות הורית מתפקדת, ולזכות בכמה אחים גדולים שידאגו לה. היא הביאה קול רגשי חשוב לקבוצה הזאת, וכשהחלקים הילדיים המקסימים שלה יָצאו החוצה זה קרה בכזאת אותנטיות, שהיא נגעה לנו בעומק הלב בכמה רגעים בודדים במיוחד. אולי זה מה שהביא לה את הקולות של דור שלם של ילדוֹת שהזדהו איתה. אנחנו צפינו בעונג בפעמים שהיא יכלה להיות פשוט ילדה ובוגרת, ולרגע לא לדאוג לאף אחד אחר, רק לעצמה. יאנה: "רוצה אבל מתנגדת" יאנה התניעה ונפתחה לעולם קצת מאוחר מדי, ומבחינתו לא ממש סיפקה את הסחורה. רוב העונה היא שימשה כדמות-משנה בדרמת היחסים של קותי, כשכמעט לא קרה איתה שום דבר שאינו קשור לצלעות הנוספות במשולש: קותי וערן. וחבל... יאנה היא בחורה אינטליגנטית, אבל היא התחבאה ושיחקה ב"יויו" עם קותי והצופים, ומרוב רצון להיות אמיתית כמעט ולא שמענו את הישירוּת שלה. כשרק אביבית אחת הצליחה לגרד לה את העצבים ולגרום לה להתמודד עם שאלת הזהות המורכבת שלה. אין ספק שהיא רגישה, שהיו לה כמה רגעים מקסימים, ושניתן להתלבט אם היא אייקון אופנה או לא. אבל משהו ב׳עצירוּת התקשורתית׳ שלה פשוט לא זרם לנו בקשר איתה, בדיוק כמו שלא זרם עד הסוף עם קותי. יאנה מביאה את עצמה לקשר רק בחצי-קלאץ', כשכמוה גם אנחנו מבולבלים לגבי הזהות שלה ולא באמת יודעים מי היא. אבל אולי יאנה פשוט רוצה - אבל מאד מפחדת לגעת. רק השבוע הבנו את דרמת "החיבוק שלא היה עם אבא", מה שאולי גרם לה להעביר את כל הרגשות והציפיות אל קותי, ולהשליך עליו את התסכול שעולה כשהוא משחק-בדיוק-את-התפקיד שהיא שמה עליו. המשימה שלה הייתה להעיז להיות מי שהיא, בזכות עצמה, אבל היא לא באמת העיזה. מצד שני, הזוגיות הביאה אותה לגמר. אנחנו בטוחים שאם היא הייתה מתחילה עכשיו הכל מהתחלה, הבחירות שלה היו שונות לגמרי. אולי גם שלנו. סוף דבר אחרי עונה מאד לא-מובנת מאליה, מצאנו את עצמנו עם חמישיית-גמר מפתיעה, שכולם בה אנשים רגישים מאד, אך כל אחד באופן אחר. קותי רגיש על עצמו, על הכבוד ועל הביטחון העצמי שלו, וקצת פחות רגיש לצרכי האחרים; ויאנה מגינה על "הנקודות הרגישות" שלה שכוללות שייכות וזהות, כמיהה ופחד ממגע. בצד השני של הרצף נמצאים שרי וסער, שכל כך רגישים לאחרים, גם במחיר של וויתור על פרס אישי לטובת קולקטיב פרויקט השורשים של אביבית. ותמיר בכלל נמצא בסקאלה נפרדת בליגת-רגישוּת משל עצמו. אולי העונה מסתבר שמי שהיה באמת רגיש, הוא זה שהצליח לרגש אותנו. ולא רק רגיש לעצמו ולתוספות בשיער או בצלחת, אלא גם לצורכי הסביבה. אבל אחרי הכל, כנראה שהשבוע רק רגישות לא תספיק. עכשיו החכמה היא לתת גז אחרון, ובפרידה כמו בפרידה - להביא את כל מי שאתם, במלוא הדרכם. הזדמנות אחרונה, ואז נתראה כבר רק בחוץ. עדיף אחרונים. ומה וולטר היה אומר: ומה שמפוזר בכל הבית, זה מהזנב שלי, או התוספות-שיער שנשארו מאחור? צפייה מודרכת: אילו אירועים יתפסו כותרות בעיתון 'מהדורה אחרונה'? איך תשפיע הפרידה על היחסים בין הדיירים, והאם העצבים של תמיר יעמדו בזה? וכמו לאורך כל העונה הזאת, האם גם בגמר אנחנו צריכים לצפות לבלתי-צפוי? 24. דרוש גיבור (או: ממקגייוור עד אדיפוס)
אם הייתם צריכים עכשיו לשים כסף על מי יעיז לקפוץ באנג'י מגובה של קומה שלישית בעיירת פיתוח: תמיר החרדתי והמבוהל שסותם את האף וצולל בתנועות שחייה לפעוטות, או קותי שמגן על הטריטוריה הגברית שלו ושומר על הפחדים שלו בכבוד, על מי הייתם מהמרים? כמו שהמציאות של העונה הזאת לימדה אותנו, לכל אחד יש הגדרה שונה של המושג "גיבור", והקונספט הזה תמיד יכול להפתיע. משום מה הפעם, קשה מאד להתאפס על מישהו אחד, גיבור, מציל, כובש לבבות, אחד שיצא גדול. אחד שנזכור לו איזה רגע מכונן. ולא, הסכם-שלום בהשראת מרכך כביסה וחיבוק נבוך הוא ממש לא מספיק בשביל לזכות בכתר. כמו בכל אגדה להמונים, הקהל אוהב להזדהות, להעריך ולהתפעל מהגיבור. ובסופו של יום, כולנו מחפשים במי להיתלות. ככה גם כמעט בכל קבוצה מחפשים מישהו שייכנס לתפקיד הגיבור, שיציל את הקבוצה מול דמות הסמכות המאיימת, שיילחם באויב חיצוני או פנימי, שיחלץ את הקבוצה מקונפליקט לא-נוח, או יתגייס להצלת חבר במצוקה. כשתמיד יש כמה מתנדבים לתפקיד שמרגישים צורך להציל מישהו או "לצאת גדולים מהחיים"; מן נטייה אישית או קבוצתית, שתמיד תהיה שם, ומולידה כל מיני סוגים של גיבור בקבוצה. סופת השלגים בבית האח סיפקה לנו לא מעט רגעי גבורה, אבל קצת מעט ומאוחר מדי: ערן שהתחבר למקגייבריותו, שיפצר כריות מפנקות לכולם, ובנה את הקשר שלו לעולם החיצון מחדש בעזרת פרינגלס ושאריות זהות עצמית ישנה. יאנה שלמרות הטריגונומטריה המסובכת שלה עם אביבית גייסה רסיסי אמפתיה ושילחה מישהו אחר לחבק אותה בצערה. סער גיבור המחתרת שקיבל מסר חשאי ומוצפן הבין מיד שמשהו לא כשורה בעולם החיצון, והתאפק עד שיהיה לו מומנט אינטימי עם חבילת-הנפץ עד שתמיר סיפק לו כתוביות תרגום שהסגירו אותו לאח הגדול. הוא הובך וציית בהכנעה - טוב, גם זה שינוי מהתגובה הבועטת הרגילה שלו. אולי הגבורה של סער היא היציאה שלו מאזור הנוחות ששומר עליו בחוסר מעורבות, וההעזה שלו להרגיש משהו. אפשר לומר שהוא בא לחפש אַתוֹנוֹת פוליטיות (חתרנות וערעור גבולות המשחק) ומצא מלוכה כשהתחבר רגשית לאנשים. כמעט שבא לנו לצעוד אל הגבעה באופן מאורגן ולצעוק לו: "חופר, אתה חבר"... ודווקא בידי תמיר, שנרעד מכל משב-רוח, הפקידו את ההצלה של כולם מסופת הקלקר האיומה. הוא ננטש לבד בבית והתמודד עם עצמו, קפץ באנג'י והתמוגג, נשאר עם קותי ושרד, טיפס על הקיר והצליח אפילו לרדת. הנה לפניכם הגיבור המוזר והלא-צפוי, כפי שנבנה לאורך כל העונה. אבל מעניין שדווקא כשהציל בתום לב שניים מחבריו, הוא למעשה מנע מהם באופן זמני את המפגש המחזק עם המשפחה. ככה זה, לפעמים חושבים שעוזרים למישהו או מצילים אותו, אבל בסוף רק מונעים ממנו את הדרך ואת החוויה שהוא צריך לעבור בעצמו... כי לא רק לאביבית יש אישיו עם זרועות שחומות וגדולות שיבואו ויושיעו אותה, לכולם בקבוצה יש פנטזיית הצלה שתמיד תהיה שם; כי זה מקדם את העלילה, כי זה נותן תחושה שיש לנו על מי לסמוך, זה משחזר אצל כולנו דברים מהעבר, ונותן לנו את האשליה שיש אבא ואמא ששומרים ומגנים עלינו. אולי זה גם קצת מסיר מאיתנו אחריות על המצוקה של עצמנו. תראו את קותי ויאנה שבכל פעם מכניסים אחד את השני למצוקה, ואז מצילים את הקשר מחדש. והאמת שדי, כבר אי אפשר לראות את זה... למרות שהשבוע כבר ברור שהמשך-לא-יבוא, לא בבית שמש ולא בת"א. באמת אחרי 80 יום של משיכות בצמות, טוב שעשיתם קצת תיאום ציפיות... אבל למרות הציפיות הכבדות שמושלכות על החברים, אף אחד אחר לא יכול להציל את הדיירים מהמצוקה הפנימית שלהם. ועכשיו, כשהזמן קצר עד שכולם יתפזרו וילכו לדרכם, ששת השורדים צריכים להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה הקשה בעצמם, עבור עצמם. איזו עבודה בדיוק? קשה לנו להגיד, גם אנחנו ב'תהליך למידה' מול העונה הזאת. אולי זו העונה הכי אנושית שהייתה לנו, בלי שום גבורה הרואית נראית לעין, בלי גיבור גדול. אולי קשה לזהות גיבור אם אין מולו נבל סדרתי. וכאן הדמויות הן רב-מימדיות, בלי שחור או לבן, וכמעט לכל אחד היו רגעי גבורה קטנים למרות רגעי חולשה גדולים. כמו יאנה שהבקיעה גול לכָּבוד הלאומי, אֶיתָם שהתמודד עם המוגבלות באומץ, שרי שבגבורה מתמודדת עם סיפור החיים הטעון שלה ומנסה להציל את האחרים מעצמם, ואביבית שחיפשה בסדרתיות את הגיבור שלה ונשארה עם נעל זכוכית ותוספות שיער ביד. ויש גם את קותי, שמבלבל באופן קבוע בין "גבר" ל"גיבור", ובין גבורה לשוביניזם וכבוד, אבל בעיקר פוחד: פוחד לנשק את יאנה, להגיד לערן בפרצוף מה הוא חושב, להצטלם עם הגייז, או לקפוץ אל התהום. רגע הגבורה היחיד שלו היה כשהצליח להסתכל לערן בלבן של העין ולהשלים את הריב ההיסטורי שלהם. נו קותי, בסך הכל לשמוע שוב את המילה "קוף" בכל מיני הטיות חדשות ולהתחבק ליד המזווה... מזה פחדת כל העונה? אם נהיה כנים, אז בקבוצה הזאת גם לא היו מנהיגים בולטים. בקבוצה היחס למנהיג הוא תמיד אמביוולנטי, כששואפים להמליך מישהו דומיננטי אבל בסתר גם שואפים להוריד אותו מכיסאו. אולי בגלל זה רוב הדיירים הדומיננטיים יצאו מהבית בשלב מוקדם, ואנחנו נשארנו עם מציאות מוזרה. התחלנו עם 'מוֹלֶך'? סיימנו עם הפרולטריון. אבל אולי המודל שאנחנו מכירים של גיבור, שעובר תהליך אישי עמוק לעיני הקהל ויוצא כאדם מחודש, כבר לא מספיק, וצריך משהו אחר נוסף. ערן שעבר תהליך אישי אולי הכי משמעותי בבית, הוא הגיבור שעבר 'שיפור עצמי' וקיבל הרבה תובנה עצמית, אבל זה הספיק לו רק למקום השביעי. וסופי הגיבורה החיננית לוחמת-האמת נשלחה הביתה (מוקדם מדי לטעמנו, וחבל), כי כנראה שצריך לא רק להיבחר לשגרירה, אלא גם לשרוד כמה הדחות נגד כל הסיכויים ולבנות כך את אהדת ההמונים. אבל בכל זאת, דרוש לנו גיבור כדי להגיע לגמר... בכל עונה באח הגדול, מי שבסוף יצא גיבור הוא מי שהתחיל כאנטי-גיבור וצמח באופן הרואי מול עינינו. שפרה החננה סורגת-העצים עם לוק הספרנית שהתגברה על הקונפליקט העדתי עם הבובלילים. אלירז שבא לעשות סולחה היסטורית למרות האגו (ולא משנה מאיפה הוא קיבל את הרעיון). ג'קי שהצליח לכבוש את גלות ספרד בלי לדעת מילה באינגליש הביא גבורה פשוטה ויומיומית. גם בעונת הסלבס דודי מליץ היה שחקן משנה לבוסקילה ולבסוף כבש אותנו כגיבור אנושי נוגע ללב. אולי הגבורה היא בעצם הרבה יותר קטנה ומעודנת. אחרי המסרים שקיבלו השבוע מהבית, ראינו שהדיירים הכי שמחו לשמוע שהם פשוט יצאו גיבורים בעיני המשפחות שלהם. כנראה שהדבר הכי חשוב להם זו ההכרה מאמא-אבא והחברים. רק להיות גיבורים בעיני האנשים הקרובים להם באמת, ואולי רק לדעת שפשוט לא כועסים עליהם. אחרי כל הדרך הזאת, כנראה שזה כל מה שחשוב. אז אם תצטרכו להמר על זה, מי יהיה גיבור בעינינו עכשיו? מישהו שלמד משהו חדש על עצמו - כבר היה לנו והלך. מישהו שהעיז לצנוח מעל בקעת בית האח - כבר סיכם את החוויה המרגשת בחייו. מה צריך עכשיו לקרות, כדי שיצמח מישהו שנזדהה איתו ונרים אותו על כפיים? אולי מי שימציא את עצמו מחדש, ואולי מי שרק יצליח להסתכל לשעמום בעיניים ולא למצמץ. ואולי בעונה הזאת כמו בעונה הזאת, "מה שהיה הוא שיהיה". נשארנו עם שלל ברירות מחדל, או עם גיבורים אנושיים לגמרי. ומה וולטר היה אומר: גוֹזָלון, מֶייק מִי פְּרָאוּד (ולא קותי, הכוונה היא לא ל"תעשה אותי")... צפייה מודרכת: עד כמה שקט מדי יהיה עכשיו בבית, בלי סופי וערן? האם המידע הגנוב שסער קיבל מבחוץ, ימשיך להביך אותו ולהשפיע על חוסר תפקודו המרדני? עכשיו כשהחל המאבק על הכרטיס האחרון לגמר, האם היחסים בין השישה האחרונים יעמיקו ויתחזקו, או שתהיה רגרסיה ונראה את כולם חוזרים למצב בו נכנסו? 22. הקלפים נפתחים (או: הסמוי הופך לגלוי)
בניגוד לתכניות ריאליטי אחרות, ולא משנה אם הן רוקדות בג'ונגל או נכנסות לוילה אי-שם, ב"אח הגדול" כל תהליך ההעמדה להדחה מתרחש באופן סמוי. לדיירים אסור לספר את מי הם שמו על הגריל, לתאם ביניהם עמדות, או לזרוק לאוויר שמות כמו ש"ץ, תיאום ההדחות הידוע לשמצה מהעונה הראשונה. השבוע עשו פה היסטוריה קטנה, כשהאח הפך את אקט ההעמדה להדחה ל"סוציומטרי" גלוי. כולם ראו לכולם, וזאת לא הייתה חוויה נעימה לאף אחד מהדיירים. גם אנחנו התכווצנו לרגעים כשראינו את הרטט בסנטר של שרי ויאנה עובר למצב On, את צבי עובר למצב angry birds, ואת תמיר מתפתל למצב ביסלי-גריל מרוב מבוכה ואשמה. שלא לדבר על תאונת השרשרת הקבוצתית שהתרחשה מול עינינו. אבל לטוב ולרע, האח הגדול הוא פורמט כמעט הכי שקוף שיש: נכון שיש משימות, הפקה, וכמה שיחות אינטימיות שהמצלמה תצליח לפספס, אבל הרבה מאד פרוש לפני מי שרואה את השידור לאורך היממה (אם מתעלמים לרגע ממתקפת השקופיות הזדונית שנחתה עלינו מהדרום). אך למרות שהרוב חשוף וגלוי, אולי הרגעים הכי מעניינים לצפייה הם דווקא אלו שבהם הדיירים לא מודעים לזה שהם מצולמים. כשקותי יושב לבד וכועס על עצמו, כשערן בורח לשירותים לדמוע, או כשאיתם מכניס את הגול שאף אחד לא רואה. ישנם הרבה רגעים סמויים שמתרחשים שם ואנחנו הצופים זוכים לראות, אבל מעבר לפעולות ושיחות, ישנם גם רגשות, עמדות ומחשבות, שלא לכולן אנחנו או הדיירים בכלל מודעים. בכל קבוצה יש תהליכים גלויים וסמויים שמתרחשים בכמה רמות: בין אדם לבין עצמו בתוך-אישי, בינו לבין מישהו אחר בבין-אישי, ובתוך הקבוצה כולה. אפשר לקרוא לזה מודע ולא-מודע, אפשר לקרוא לזה פרטי ופומבי, ואפילו אמיתי וצבוע. אבל בין הרמות האלו תמיד יש מתח גדול, כשהקבוצה מפעילה על היחיד לחץ אינטנסיבי הולך וגובר: מן ציפייה שהאדם ישחרר קצת מידע על עצמו, יחלוק רגשות ויביע את דעותיו על האחרים, מתוך האזור הפרטי שלו לשטח הקבוצה. לרוב האדם ינסה להיענות לדרישה הלוחצת הזאת, אבל ינסה גם לשמור על מה ששלו, שלו. כי לחלוק את המידע האישי שלך עם כולם יכול להיות מאיים ומביך: הוא יכול להיחשף לביקורת, להיחשב לחריג, או שמישהו ישתמש בזה כנגדו ברגע האמת. אבל שיתוף במידע אישי יכול גם להוביל לקירבה, לאינטימיות, לחבר בין שני דיירים שעד עכשיו לא היו קרובים, וגם לעזור ללכידוּת הקבוצתית. וכשהמידע הזה עובר לנחלת הכלל - זה כבר משנה את הדינאמיקה בכל הקבוצה. הלחץ הקבוצתי הזה שרוצה לדעת ולראות הכל, השתלט השבוע על הבית: ראינו את צבי מטיח בערן שאי אפשר לדעת מהן הדעות שלו, את יאנה מבינה שאף אחד לא באמת מכיר את אביבית ומשוָוה אותה ליוסי ש"לא נפתח", את שרי מתרגלת אומץ ואומרת בכנות לקותי שהוא מתחמק משיחות קשות שחושפות מחשבות ורגשות לא פתורים בינו ובין האחרים, את סער נותן לחבריו משובים רגשיים חשובים אחרי שבמשך חודשים עשה זאת בשקט מהצד, ואת סופי מספקת לכולם תובנות מהדיוטי-פרי. וראינו את הדיירים מגיבים ללחץ הזה, ומתפוצצים אחד-אחד כשהכל מתגלה ועובר אל פני השטח. השחקנים המרכזיים במחול ההיעלבויות הזה היו דווקא כאלו שעד היום לא אמרו בגלוי מה הם חושבים, והתפרצות הכעס של צבי עלתה לו לגרון בדיוק בגלל המעבר בין הסמוי לגלוי. צבי חשב שהוא השתלב נה-דר והתחבר לכו-לם, בעוד המציאות נתנה לו ריאליטי-צ'ק על הפלזמה בסלון. אולי בגלל שראה את האמת הזאת נחשפת, הוא בחר להרעיד את הבית במניפסט "הלאה הצביעוּת" ובהתחשבנות על זמן-ההקשבה שסיפק לקולקטיב הקיבוצי בענף הייצוא של התעניינות מדומָה. אבל כל הסערה הזאת, היא ממש "לפי הספר": התהליך הלא-קל הזה, של העברת מידע מהסמוי לגלוי בקבוצה, תופס תנופה בעיקר בשלב הקונפליקט, בויכוח או בהטחה של דברים לא נעימים ישר בפנים או מתחת לחגורה. איפה שפנוי באותו רגע. כי כדי שאפשר יהיה לעבור ליותר אינטימיות, ישנם דברים סמויים - שפשוט חייבים להתגלות. אחרת זה משאיר אותנו עם תחושה של פלסטיק, כאילו משהו לא נוגע בְּאמת. אולי אפילו 'לא פוגע - לא נוגע'...? ולכן מיד אחרי רגעי ה"וואללה, איך עשיתם לי את זה", ראינו את הדיירים עסוקים בשיחות צפופות, לרגע זועמות ולרגע מחבקות. כולם ניסו להסביר לכולם איך הם מתנהגים ומה זה גורם לאחרים להרגיש – אם רצו, או אם לא רצו לשמוע. לאנשים בקבוצה יש כאילו דחף בלתי נשלט להראות ליחיד, כמעט בכוח, את כל מה שהוא לא יודע על עצמו. לפעמים האדם בשל ורוצה לשמוע, ולפעמים לא משנה כמה יתאמצו ובכמה דרכים ינסו - הוא פשוט לא רוצה לדעת, או מפחד לדעת. ניסיון הסרק של תמיר להביא את אביבית לתובנה על התנהגותה מול הבנות בבית, או הניסיון של יאנה, שרי, סער וסופי להסביר לקותי כיצד הוא פוגע בעצמו בקבוצה, פשוט לא הצליחו לחדור מבעד לשריון שלהם. אבל השורה התחתונה היא - שבבית האח הגדול פשוט אין את הפריבילגיה הזאת, של לא-לראות-את-עצמך או לא להוציא דברים אל הפומבי... יש פה לחץ עצום להגיע לתובנה עצמית, ורצוי לפני שאתה מודח. ורוצים להיות עוד יותר פסיכולוגיסטים לרגע? אפשר אפילו להגדיר את 'חדר האח הגדול' כאזור שבו מתרחש המעבר בין הגלוי לסמוי. מן תא וידויים בו הדיירים מקיאים החוצה את כל מה שהם לא יכולים להביא לקבוצה באותו רגע, כי רמת האינטימיות ביניהם לבין האחרים עדיין לא מספיק גבוהה כדי לעשות את זה ועדיין להישאר בטוחים ומוגנים. הדיירים גם מנצלים שוב ושוב את אזור הביניים הזה, כדי לדלות מהאח פרטים על כל-מה-שהם-לא-יודעים-על-הבחוץ, על המשימות, או על מצב ההדחות. מן חבל הצלה מאי-הוודאות הגדולה והמאיימת שבה הם נמצאים, ובה הם לא יודעים מה חושבים ואיך מרגישים אליהם האחרים, שלא לדבר על קהל שלם בחוץ. יד על הלב, עבורנו מאד מסקרן לראות את התהליך הזה קורה ואת האמיתות נחשפות. כי אחרי שכל כך הרבה עניינים נדחפו מתחת לדשא הסינטטי בחצר, הם סוף סוף התחילו להיות מדוברים; וכי אם יש משהו בקבוצה שהוא סמוי ולא-מדובר, כמו פיל לבן שעומד בחדר, הוא יוצר תקיעוּת. אולי הקבוצה הספציפית הזאת, שכל כך מגינה על עצמה כלפי חוץ וחבריה מפחדים להתמסר לקשר באמת, הייתה צריכה איזו זריקת התעוררות או ניעור רגשי מאסיבי, ולכן האח בחר לעשות מהלך קיצוני כזה. יכול להיות שזה הדבר הכי טוב שקרה לדיירים. כי מעבר לצעקות זכינו פה לרגעים של אמת גדולה. ממש כמו שיאנה אמרה לאח בדמעות: "אני מודה לכם על מה שעשיתם... הנה אנחנו מדברים על הכל, אנחנו פותחים דברים, ואני רואה דברים אחרת". ואחרי החוויה הקצת-מטלטלת הזו, אפשר גם לומר שלא רק ההדחה זכתה לאאוטינג, אלא גם התחרות עברה מהסמוי אל הגלוי. השיחות של חצי מבני הבית עם קותי על זה שהוא תחרותי מדי ורק רוצה לנצח, הזניקו החוצה את התחרות על הפרס (שעד עכשיו 'כאילו' לא עניין אף אחד. בטח, אנחנו פה רק בשביל להכיר אנשים חדשים...).ועכשיו כשמתחילים להריח את הקונפטי באוויר, השלט כבר תלוי בחוץ, וכל אחד רוצה שהשם שלו יהיה שם. מה התחרות הזו תיצור בין הדיירים הוותיקים שנשארו? עכשיו זה כבר גלוי, וכנראה שיהיה מעניין. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: בואנה צבי, 40 דקות ישבתי והקשבתי לך חופר על זה שאתה חדש כאן. ותראה מה יצא לנו מזה...? צפייה מודרכת: תוך כמה דקות נראה את אביבית חוזרת לעצמה אחרי ההדחה של צבי, ולמי היא תיצמד עכשיו? האם המפגש עם המשפחות והמסר מהבית שיקבלו השבוע, יחשפו דברים חדשים שהודחקו עד היום? מתי האופוריה של הדיירים הוותיקים שנשארו, תתחלף להבנה שהם בקרוב צריכים להדיח אחד את השני? 20. הקוּקוּ-נֶסְט (או: קן הקוקייה)
תראו את הדבר הזה שנקרא "לא-מודע קולקטיבי". כבר בתחילת השבוע החלטנו לכתוב את הפוסט של השבוע על תופעה מוזרה בבית האח הגדול, בה הנֶסְט (מן חדר-זוּלָה עגול ומלא בכריות ושמיכות) הפך ממקום אינטימי בו יש שיחות ומפגשים פרטיים נפרדים מהקבוצה הגדולה, לאזור שיש בו... איך נאמר את זה... התנהלות לא-לגמרי-מאוזנת של חלק מהדיירים. מן ריקוד פסיכולוגי, שהמובילה אותו היא גברת אביבית-שוקולד-ריסים-גברים-נשיקות-לתמונת-אבא, והמשתפי"ם הם בערך כל הדיירים שנמצאים בבית האח. ראינו איך הנסט הולך והופך לאט לאט לקוּקוּ-נֶסְט, ונורא רצינו לקרוא לפוסט שלנו "קן הקוקייה". זה היה ביום ראשון. אבל ביום שני השתחררה הקוקייה האמיתית ועפה בקול קורא מעל גבי העיתונים, ובארצנו נפתחה מלחמת הטייקונים. הפעם לא דפני ליף ואדון תשובה, אלא שני גופי תקשורת מרכזיים שיורים במלוא התחמושת זה על זה. סער שיינפיין דיבר על מלחמת הגלדיאטורים שכפו עליו מול אלירז שדה ועל גבירות נאוות ששימשו כלי משחק בממלכת הרייטינג, ובפועל הלוחמים והסוסים מתנגחים ביניהם בשדה הקרב הבוער של התקשורת הישראלית. ואנחנו התפלאנו: האם בגלל ש"אנחנו כל כך רגישות" קלטנו פה משהו שעוד רגע עומד להשמיע את קולו; או שיש פה משהו קולקטיבי וחברתי גדול מאיתנו שהוא חלק מהלא-מודע הגדול של כולנו; ואולי אנחנו כחברה צריכים עכשיו להתמודד עם שאלת הגבולות הטיפוליים ולערוך דיון על האחריות ועל הגבולות שבחיבור בין השדות הפסיכולוגיים והתקשורתיים? ייתכן שקצת מכל דבר... אבל כנראה שבאמת יש דבר כזה "לא-מודע-קולקטיבי". כי אחרת איך תסבירו את העובדה שדיירי הבית, דווקא השבוע, התחילו לצחקק על כדורי הקולכיצין (לבעיית הכבד הבריאותית) של אביבית ככדורים שומרי-שפיות, ולהריץ איתה דאחקות על השאלה אם היא כבר לקחה את הכדורים היום או לא... והרי הם לא יכולים לדעת מה קורה בחוץ, לקרוא שם עיתונים, לגלוש בין אתרים, או להריץ ביניהם אסמסים. כנראה שלפעמים יש דברים שאפשר לקלוט אפילו רק בתחושות. וביום חמישי, אחרי כל זה, בעיקר תהינו מה נכון לעשות: האם להישאר עם הפרשנות המקורית שלנו, או לעדן קצת את העניינים? אנחנו אוהבות להישאר בצד השפוי, ולא ששות לתפוס תפוחי אדמה לוהטים שגורמים לכוויות לכל החיים. עשינו רגע חושבים, והחלטנו לפרסם במאקו (האתר בו מתפרסם המדור השבועי שלנו) טור מרוכך, לא עצבני, ובעיקר כזה שלא משתמש בשום מילה בעלת קונוטציה פסיכיאטרית כלשהי. אבל מכיוון שאנחנו מרגישות מחויבות לקוראים שלנו כאן... הנה לפניכם הגרסה הלא מרוככת, זו שבהחלט משקפת את דעתנו על האירועים, על הנסט ועל מה שנהיה ממנו. ותזכרו: כל זה נכתב ל-פ-נ-י התפרצות הר הגעש. ******** אין ספק שהמקום בו אנחנו נמצאים ומתגוררים משפיע עלינו, ולא רק ברמה הפיזית. ישנה גישה פסיכולוגית שמתייחסת לאופן בו הסביבה משפיעה על התחושות, המחשבות והרגשות שלנו, וטוענת שאי אפשר להפריד בין האדם לבין הסביבה שבה הוא חי. זה בולט במיוחד כשאנחנו נמצאים עם אנשים נוספים במקום סגור, לאורך זמן, כך שגם בית האח הגדול והחלקים שלו משפיעים על מי שנמצא בו. למשל הבריכה הביתית, שבעונה הראשונה סיפקה רגעי שחייה צורנית ומבטי ערגה לצבר, בעונה השנייה הפכה למחוממת וסגורה, ובשלישית הפכה להוט-טאב והלהיטה את הקונפליקטים ואת הדיבור הפנימי של ג'קי. מאז שזכתה בתואר 'שיכשוכית' היא מספקת לנו רק מים פושרים, ללא יצרים או שיחות עומק, רק עם שרי הבודדה השקועה בה עד צוואר, מזמזמת שירים קורעי לב של נינט וממלמלת שלא-כיף-לה. המטבח תמיד היה לב הבית שסביבו יש מאבקי שליטה, ולא משנה אם זו הבובלילית והטרנינג הוורוד, פותנה והשלום, או פרידה והקריז. הפעם הוא לא תיפקד רק כזירת איגרוף במאבק בין אביבית, יוסי, לירון ושאר עושי-סנדוויצ'ים, אלא הפך לעוד סצינה מהסרטים ההזויים של הגברת עם הריסים. עם רפליקות כמו "עצם המהות שלי זה הבישולים פה, ואת זה לקחו לי", אפשר לראות שמערך יחסי הכוחות בבית מדבר מהבטן ומתבטא במטבח, לאורך כל העונה. לעומתו, הספסל בחצר תמיד היה מושבו של הפרלמנט המעשן, ובכל העונות ראינו בו בונדינג מופלא בין עולמות מנוגדים, כשתושביו מצליחים להתבונן ממעוף הסיגר על ההתרחשויות בתוך הבית. מרהיב לראות כמה מילים קים הצליח להשחיל בין השאיפות של סער, וכמה ניתוחי-מצב אפשר להספיק בזמן מטכ"לי של סיגריה אחת. אבל השיא הוא הנֶסְט, שהבליח לעולמנו עם כריות אדמדמות כמצע אהבה לליהי וחתיכי, ושימש אז כמאורה חמימה או בורדל עם חור ווילון קטיפה, שיש בו התכנסויות חברתיות ושיחות אינטימיות לאמצע הלילה. לכבוד עונתנו הרימו את הנסטי גבוה על העץ, כדי שצבי יוכל להתגלגל מתוכו בכל פעם שהלוּפּ של אביבית עושה לו "צביט" קטן בלב. הקן הזה אמנם מנותק מהבית אבל צריך להשקיע קצת סיבולת לב-ריאה כדי לטפס אליו, יש בו חלון שמאפשר לתצפת על ההתכנסויות בחצר אבל גם אפשר לראות לו מבחוץ, והאמת? שאין בו באמת אינטימיות... אנחנו רואים שככל שהמצוקה של אביבית גוברת, היא הולכת ומאשפזת את עצמה בנסט, ועושה משם טיפול משפחתי לאחרים. בזכותה, הוא הפך בשבוע האחרון ל"קוּקוּ-נֶסְט", או אם תרצו: ממש קן הקוקייה. מאז שאביבית חזרה לבית אנחנו עדים לסצינות מטורפות שמתרחשות בנסט, וחושפות בפנינו את מגילת-אביבית המסועפת. הלופים האינסופיים שלה מתחילים תמיד כשמתעוררת בה תחושה פנימית של חוסר בתשומת-לב, גם אם קיבלה משלוח-מנות ענק של צומי. מיד מתעוררת בה חרדה, וכדי להירגע היא יוצרת משבר, כמעט באופן לא-מודע. ואכן המשבר מביא הרבה תשומת לב. חיובית, שלילית? לא באמת משנה. העיקר שמתווספות לו מניפולציות מורכבות ושיחות נפש סדרתיות של "אבל אתה החבר הכי טוב שלי בבית", לערן, תמיר, צבי, עינב, ולכל מי שבא ליד. ואם במקרה חבר-טוב הצליח להיחלץ מהחדר הסגור ולא לשחק את המשחק, הוא מיד מוגדר כלא-חבר ומואשם בבגידה, נטישה ואוֹיבוּת-העם. אבל סיפור המגילה מסתבך כשכל ה"חברים הטובים" משתפים פעולה עם הטירוף הזה, פשוט בגלל שזה נוגע להם בשריטות הקטנות ובנקודות העיוורות. כך שאביבית לא לבד, כשכל השָגָעָת הזו פוגשת את הדפוסים הבעייתיים אצל הדיירים האחרים. היינו עדים לכמה שיחות מרגיזות במיוחד, בהן אביבית מאשימה את ערן בכל לוקיישן אפשרי וזורקת עליו את תחושותיה הקשות אותן היא פשוט לא יכלה להכיל. זה תפס את ערן בדיוק בנקודה הרגישה שלו, בצורך האינסופי שלו לְרָצוֹת, לעזור ולהיות אהוב, והוא פשוט לא מצליח שלא לבדוק לה את מדד שביעות הרצון פעם ביום (למרות שלפי החיוך שלו במטבח היה נראה שברור לו שכמה ברגים מנצנצים נפלו לה מהריסים). תמיר הרָגיש יודע מה זה להיפגע, חשוב לו שלא לפגוע ברגשות האחרים, ולכן עד היום הוא שיתף פעולה עם אביבית באמירות "גם אני מת עלייך". אך השבוע אחרי הצהרת העצמאות הקולינארית שלו נגד הכובש המתובלן, הוא הקשיב להאשמותיה באמפתיה אבל הצליח לצאת בגבורה מהדפוס האישי שלו. הוא הצליח לעמוד על שלו מבלי להתקפל ולהתנצל, ובלי להיבהל מיכולות ההנהגה שלו להסביר לה מהי באמת הבעיה. וכמו שאביבית סיכמה את זה: "זה לא השֶמֶן, זה לא הפלפל, זה בגלל שזה אני". גם צבי משתלב יופי בדרמה, כשהוא חוזר ואומר לאביבית שכולם תוקעים לה סכינים ושלא תסמוך על אף אחד. כמעט נראה שהתמיכה של צבי בהתנהלות הזאת של אביבית, גורמת ליותר ויותר בידוד של שניהם ולהעצמת הפרנויה. אולי בתחילת הדרך עבור "צביבית", להיות זוג בבית היה דבר שנותן הרבה כוח. אבל בשלבים האלה זה עלול להרחיק אותם מהקולקטיב, ואולי אפילו לבודד אותם מהשאר באופן בלתי הפיך. ומול הגברברים שוחרי הריצוי, יש את יאנה, שנחתה גם היא בנסטי וקיבלה שיחה הזויה משלה, עם קצת סגירת מעגל וקצת הומור עצמי, אבל בעיקר עם קפיצה קטנה לאליס-בארץ-המראות: רק במקום מבודד כמו הנסט, השתיים האלה יכלו לשקף זו לזו את האופן בו הן מקפיצות אחת לשנייה את הפיוז, להבין שבאופן מוזר הן משרתות אחת את הצרכים של השנייה, ועוד לצחוק מזה ביחד. ולגבי איתם? עצוב לנו על לכתו, אבל אפשר לומר שאיתם היה פשוט שפוי מדי ולא לגמרי שיתף פעולה עם המשחק (גם מול האח הגדול וגם מול אביבית). אולי וולטר לא ליווה את איתם, אלא איתם היה זה שליווה את וולטר בתכנית; אולי איתם פשוט לא נפתח מספיק לאחרים; ואולי הוא פשוט גמר לעניין אותנו ומיצה את כל הסיפורים הקבועים שלו, בלי ליצור סיפורים חדשים או להתחיל לחיות את ההתרחשות בבית באופן מעורב. אבל בשלב הזה של המשחק, כשהבית מתחיל לסבול מתופעת "הקן הריק" והדיירים מרגישים שיש יותר מדי מקום פנוי סביב שולחן האוכל - באמת שכבר אין סיפורים חדשים. אנחנו יכולים לראות שהדרמה בעצם חוזרת שוב ושוב לאותו הדבר, רק יותר עמוק ויותר חזק, עם קצת יותר טירוף ועצבים ובלי פרופורציות, כשכל גרעפס קטן הופך לאחוזי לחות גבוהים. והלוּפִּים - הם כל מה שנשאר להם. יאנה תמשיך לרצות להיות עצמאית בתוך התלות העצומה בקותי אבל תמשיך לפזול לערן. קותי ימשיך לקנא ולנסות לשלוט ביאנה, ולרצות להכפיש-ולהתפייס עם ערן אבל יתמיד עם ההקפות העצבניות בבית. ערן ימשיך לרצות ולשרת את המדינה ואת הבנות ובמקביל לקיים עם סער זוגיות לא-רשמית, לקרוא לו "גוזלון" ולעשות איתו פילינג באמבטיה. סער ימשיך להמחיז את "המוֹלֶך" ולהיות טקסט פוליטי, כל פעם בכובע בלתי-מעודכן אחר. צבי ימשיך להתחספס ולהתרכך מול אביבית ולהתעצבן על סער שימשיך להתאפק בערבית. אביבית תמשיך להריץ סרטים ודיירים. סופי תחזור מחו"ל עם טובלרון ותאכל אותו בעצמה מתוך געגועים לשאולי, אבל תמשיך לשלוף קלפֶי-אמת. שרי תמשיך לא לגדול ולהיות הכי בוגרת שיש בו-זמנית. ואצל תמיר אולי משהו יזוז בגיזרת הבהלה, ומתוך עורו יצוץ גיבור חדש. אם לא וולטר, לפחות עזית הכלבה הצנחנית. בסופו של דבר, כנראה שמעכשיו, רק מי שיצליח לצאת מהטירוף של עצמו ומהריקוד הזוגי עם מי שמפריע לו בבית, ולא להגיב ב"אוטומט" ובדפוסים הרגשיים הרגילים שלו - יהפוך לגיבור שלנו, ויוכל לרדת מקן הקוקיה בלי לעוף מהבית. אז הדיירים נמצאים בקוקו-נסט? לא רק הם, כנראה שגם אנחנו. כי הנה, למרות שנורא השתדלנו, גם אנחנו נסחפנו אחרי הטירוף של אביבית, ולא הצלחנו לכתוב בלוג אחד קטן בלי לרכז את כמעט כל תשומת הלב בגברת הזאת, עם עפעפי הכוכבים. כאשר אבדנו אבדנו... ומה אנחנו היינו אומרים לוולטר: אנחנו בקשיי פרידה מטו-ר-פים. אנחנו אוהבים אותך, היית an amazing דייר! צפייה מודרכת: עד המשמרת הבאה שימו לב: מה יקרה בקולקטיב הקיבוצי: מי ישתף, מי יילך לרפת ומי יתפור תורנויות בחדר-אוכל? האם סער יהיה מאושר שהשפם עושה קאמבק, ושהסוציאליזם שולטטטטטטטט...? האם תמיר לא יוכל מצפונית להעמיד להדחה אף אחד מהנשארים, וישים עצמו שוב על הגריל? 18. מי הכי אמיתי בבית? (או: אמת זדונית ואמת טובה)
בעולם הריאליטי נוצר עם הזמן איזה חוק לא-כתוב ובלתי מתפשר, שאומר שהמשתתפים צריכים "להיות אמיתיים" כדי להצליח במשחק. הם כבר נכנסים לתכנית כשהם מצהירים שהם אמיתיים, אותנטיים, ו"מה שתראה בחוץ זה מה שתמצא בפנים", ובאותה נשימה הם גם מבטלים את כל הרמאים המזויפים וחסרי-הכנות, ש"באו לעבוד על כולם" ולשחק אותה אסטרטגית. אנחנו באופן אישי לא מאמינות שאפשר להחזיק במסכה או בתדמית מזויפת יותר משבוע גג, ולכן נקודת המוצא שלנו היא שכל מי שנמצא בבית האח בשלב הזה, משחק מקסימום את התפקיד של עצמו. גם אם ה"עצמו" הזה הוא לא בדיוק נעים לו ולסביבה. ולא משנה איזו פרסונה הוא בחר להלביש על עצמו מראש, כי לאורך זמן, פשוט אי אפשר לזייף – במיוחד לא מול עינם הבוחנת של הצופים. אבל כשמישהו חוזר ומדגיש שהוא "אמיתי", הוא יכול להתכוון לכמה אפשרויות: להתנהל עם האחרים בפתיחוּת, לדבר את מה שאני מרגיש בלי לפחד, לא לפחד מקונפליקט ולהגיד כל מה שמפריע לי, או להתחרע על כולם ופשוט להתנהל בלי חשבון – כי זו האמת שלי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אתם יכולים להסכים איתנו שכל "אמת" כזאת, יכולה להוליד אנשים כנים או צבועים, עומדים על שלהם או מרָצִים אחרים, פחדנים או אמיצים, תוקפניים או אינטימיים. הרבה אפשרויות להיות אותנטי... לאחרונה בבית האח קיבלנו הדגמה לזה שלא כל כך פשוט להיות אמיתי, שמאד לא קל לקבל את האמת, ושכשאנחנו רואים את האמת על עצמנו או על אחרים, אנחנו מערבבים אותה גם עם לא-מעט פרשנות אישית. כמו שאומרים ב"ארגנטינאית" (ותודה לקותי אבן-שושן): לאלפחורס יש שני צדדים. כשיעל ואביבית יצאו לסוויטה המפנקת, הן קיבלו בונבוניירה שיש בה גם וגם: מילוי שוקולד לצד מילוי פרי-חמוץ. הן זכו לרגע לצאת מהבִּיצָה שהן התפלשו בה ולקבל הצצה קטנה לאמת בכל הטעמים: לשמוע בלי עריכה מה אומרים עליהן ועל אחרים, לראות את עצמן מבחוץ, ולהבחין באופי היחסים בבית כפי שהם מצטיירים לעין חיצונית. אבל כמו כל אמת, גם האמת הזאת התערבבה מיד עם הפרשנויות האישיוֹת של השתיים, וראינו שכל אחת מהן עושה במידע הזה שימוש שונה לגמרי. האחת הייתה מכוּונת לטובתם של האחרים, והשנייה פשוט הייתה מרוכזת בעצמה. שתי דקות אחרי שחזרו לבית, יעל הפכה לדובון-אכפת-לי, פיזרה חיוכים, קשת בענן וחיבוקים קבוצתיים לדיירים, ודיווחה להם כמה הם נראים נפלא מבחוץ. בלכתה גם השאירה צוואה של שלום וביקשה מהדיירים לשמור על הרמוניה בשבט. ואילו אצל אביבית, השכשוכית הפכה ל"סכסוכית" וסינדרלה הפכה לאוויטה פרון, כשהיא מאחדת כוחות עם צבי כדי ליצור סדר עולמי חדש. היא גילתה את מנעמי הכוחניות, והפכה את הנֶסְטִי למשרד של 'הסנדק', כשהיא מזמנת את החיילים לשיחות משוב נוקבות. השיא היה בשיחה עם סופי, שכנראה התפוצצה מאוֹשֶר לשמוע שהיא מצטיירת בחוץ כמו "נודניקית, מפונקת וקרצייה". זו הייתה הדגמה מצוינת לזה שלא משנה עד כמה האמת היא מרגשת - אפשר לעשות בה שימוש זדוני, או שימוש מועיל. אפשר להשתמש בה כמניפולציה ולהפעיל את האחרים בלי גבול, ואפשר להיות "אותנטי", להסתכל לעצמך בעיניים ולעשות את הבחירות הנכונות. בהחלט מגיע לסופי אות-יקירת-הבלוג על הגבורה בה ספגה את המחמאות והתאפקה לא לשרוף את המועדון. אבל אם העם רוצה צדק חברתי הוא קבל יקבל - אוויטה ירדה מהשלטון, והאנדרדוגים נסעו לחגוג בארגנטינה. השאלה המרכזית כאן, היא לא רק עד כמה אנחנו נאמנים לאמת שלנו ונלחמים עליה בכל מחיר. אלא גם באיזה אופן אנחנו מסוגלים להעביר את האמת שלנו כלפי חוץ, ועד כמה אנחנו מצליחים לשמוע מאחרים את האמת (הלא-נעימה לפעמים) על עצמנו. לירון וסופי למשל, מביאות סוגים שונים של אמת ישירה: שתיהן זורקות את האמת בָּפָּנים, בלי להתבלבל, ואומרות מה שהן חושבות מבלי לייפות שום דבר. אבל יש הבדל גדול בדרך בה הן מוציאות את האמת החוצה, מה שמאפשר לאחרים להקשיב ולקבל, או לבעוט ולהרחיק. לירון ירתה לחלל החדר את הצורך האישי שלה ואת רגשותיה הקשים, מבלי לחשוב מה כל זה יעשה למי ששומע, או איך זה יחזור אליה כבומרנג. לאחר שהודחה בדילוגי אושר, היא סיכמה את החוויה המלמדת: "אני תמיד אומרת את האמת, אם אוהבים את זה ואם לא, וחלק פשוט לא אהבו את הסגנון שלי...". לעומתה סופי, מצליחה בנתיב המָרְמָרָה שלה להביא את האמת באופן שכן מצליח להחליק לאנשים בגרון, ואולי גם לתת תובנה. אולי זה ההומור, ואולי זו הכנות - שמולה אתה יודע שמה שעובר בסינפסות זה באמת גם מה שיעלה על הלשון. הסגנון של שתיהן כל-כך שונה, והתוצאות בהתאם: כשאחת טסה הביתה, והשנייה טסה להגשים את החלום של אביבית (מי אמר שחלומות לא מתגשמים?). אפשר לומר שזהו אחד האתגרים הכי חשובים בקבוצה: להצליח להביא את עצמי בכנות, באמיתיות, עד לרגע שבו האמת שלי כבר פוגעת באחר. להבין איך אני מתקבל כשאני מגיח החוצה בלי יותר מדי צנזורה, ומה המחיר שאשלם אם אהיה מחובר רק לעצמי, ל"אמת שלי" ולרצונות שלי - מבלי לראות אף אחד ממטר. באותה המידה, אפשר לתקשר בכנות עם הסביבה אבל גם עם עצמך במקומות שהכי קשה להסתכל לעצמך בעיניים, ולשנות את מה שגורם לך ולאחרים סבל; ואפשר להיות אמיתי באופן שאומר ז** על העולם ועליכם, זה 'אני האמיתי' ותעשו עם זה מה שאתם רוצים. אצל מעיין חודדה זה נגמר בבכי ותמרורי-הורמונים, אבל אצל קותי זה מסתובב בלופים אינסופיים סביב עצמו, סביב הטענות אל יאנה ואל ערן, ובעיקר עם כיוון השעון סביב הספה בסלון עד יעבור זעם. אפשר לראות שבשלב הזה, רוב הדיירים כבר עסוקים בשאלה של "איך להיות אמיתי", ובשאלה האם בחוץ הם מתנהגים כפי שהם מציגים עצמם בסלון. ראינו את תמיר נכנס לחדר האח אחרי שאחרים צפו בתעודת הזהות שלו, כשהוא מודאג מזה שאולי עדיין חושבים שהוא משחק תפקיד תמהוני כלשהו (אולי כי קשה להאמין שיש מישהו כל כך ייחודי כמוהו); אם אפשר לתת ציוני אמצע הדרך, בהחלט נגיד שאם יש מישהו שמביא את עצמו ב-true colours שלו, הרי זה תמיר. ואם רק יפסיק לפחד לעמוד על שלו ולהתעמת קצת, אנחנו נראה אותו עולה ופורח למיליון. ראינו את ערן אומר שהוא פשוט נותן לעצמו להשתחרר ולהיות הוא עצמו, מול אביבית שטוענת שהוא מתנהג באופן ילדותי מאז שהפסיקה להחזיק אותו קצר; את שרי בוכה לערן במטבח שנמאס לה להחזיק בבטן ולא להגיד לקותי מה היא חושבת על ההתנהגות שלו; את סער שמביא אמת קשה אבל מצליח להביא אותה באופן אפשרי לדיאלוג; את אביבית שמזהירה את צבי שהיא תעשה לו את החיים קשים (רגע, ומה היה עד עכשיו?); ואת צבי שמביא לאביבית אמת שקשה לה לקבל, שהיא מסתובבת רק סביב עצמה ושעליה לבחור את רגעי הכנות שלה. אבל הוא כנראה היחיד שיכול להראות לה את האמת הכואבת, ולצאת מזה בחיים (לפחות כשהארנק שלו עדיין לא בנווה-אילן). מעניין שדווקא ויקטוריה האורחת מחו"ל, שקיבלה מצגת יפה של נחמדות ושל מראית-עין מכל מי שכירכר סביבה כדי שתבחר בו לנסוע לשבוע-טלנובלה, הצליחה לבסוף להוציא מהדיירים אמת יפה ומשוחררת, כששמחת חיים גדולה יצאה מהם בתצוגת האופנה המאולתרת והחזירה אותם להתרעננות משותפת בבגדי-ים. ככה בקלות, בלי שפה, אוצר-מילים או מאמץ, אפילו ה"צ'יקשוחכית" הגשימה את ייעודה האמיתי לראשונה מאז תחילת התכנית. דרך הרגעים הקטנים האלה עם ויקטוריה אולי גם אנחנו קיבלנו איזו אמת קטנה לפָּנִים, כשראינו איך התרבות שלנו היא קצת שמרנית, אולי קצת מתחסדת, ובעיקר דופקת חשבון - למרות מה שכולנו חשבנו. בעוד אנחנו מתרגשים מקצת רקמה על חוטיני בסתר, התרבות הארגנטינאית המשוחררת שויקטוריה הביאה במזוודה סיפקה לנו סיפורי סקס, זוגיות ומתירנות שחילצו מהדיירים כמה הבהובי עיניים בורקות. ואולי גם עוד 'התעוררות' קטנה של ערן. אז אם עד היום היינו עסוקים במי הכי אהוב בבית, מי הזוג של הבית, מי נאבק במי ומי מקבל כוח בבית; עכשיו הדיון בשאלה מי הכי אמיתי ומי לא, מעלה הילוך כשאנחנו מתקרבים ל"מאני טיים". אנחנו משערות, שאנחנו נשמע יותר ויותר שיחות וחיכוכים על הנושא בבית האח בתקופה הקרובה. אבל אם נצטרף לרגע ללקסיקון הריאליטי, אפשר לומר שהשאלה החשובה באמת, היא אילו דברים אמתיים ייצאו עכשיו מהדיירים, דברים שעוד לא ראינו עד היום - או כאלו שהם פשוט לא הרשו להם לצאת. מאני טיים, כבר אמרנו? ומה וולטר היה אומר: אררררר...... (אני מתחבר לכלב האמיתי שבי. מה, אני לא דייר בריאליטי?). צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: אם כבר טורניר כדורגל, מי יבחר קבוצה אחת, ומי ינסה "לרוץ על כל המגרש"? האם תפקיד הקפטן יצליח לגרום לקותי להתנהג סוף-סוף בהתאם לגילו? והאם ויקטוריה תשתכנע בסוף, ותצטרף לפרויקט "Taglit"? 15. ארבע אימהות (או: איפה אבא?)
עכשיו ש'הפכנו תקליט' והחצי השני (והקריטי) של העונה התחיל בספירה לאחור, אנחנו בתחושות מעורבות. קצת קשה לעקוב, ובכל יום יש נושא מרכזי אחר שנראה לנו הכי חשוב: ביום ראשון התמקדנו בלירון שהתקשתה להסתגל ובסכנה שבלהפוך ל'שעיר לעזאזל' בקבוצה. ביום שני חשבנו לכתוב על הנורמות שנוצרו בקבוצה והחוקים החברתיים החדשים שנכנסו לבית. וביום שלישי ראינו בעיקר את הדיירים חצויים בינם לבין עצמם, ולא רק בגלל שלקחו להם חצי ספה מהסלון. הם נעים בין עצב ודמעות על המודחים לבין שמחה על שהם נשארו, הם רוצים להצליח במשימה ולהכשיל אותה בו-זמנית, להסתדר ביניהם כקבוצה מגובשת אבל גם להישאר נאמנים לעצמם "ושמי שרוצה יקבל אותי ככה". ולהם כמו לנו, קשה להתמודד בו-זמנית עם רגשות שהם מנוגדים. כמו שקותי אומר על ערן: "זה או אני, או הוא. אתם צריכים להחליט לאן אתם שייכים". והיום כבר הבנו, שלא בכל יום יש לאדם הזדמנות לראות את עצמו מבחוץ, ואחר כך לחזור פנימה ולקבל הזדמנות שנייה לתיקון. אביבית ויעל הוגלו לסוויטת החלומות ליומיים של עונג צרוף, גן עדן של שוקולדים, גלוסים ונערות-גלגל, ושם לשמחתן הן זוכות מדי פעם להצצה נדירה לצילומים מבית האח. לפנק, לפנק, לפנק. למה מגיע לנו כל הטוב הזה? כך הן יכולות לראות את הבית מבחוץ, להבין את מערך הכוחות בין הדיירים כפי שנראה בעין-העדשה, ולשמוע שיחות "פרטיות" שמתייחסות אליהן בגעגוע או בלכלוך. ואחר כך עוד לחזור הביתה ולהשתכשך עם כולם, כאילו-לא-היה. קצת כמו להיות נוכח בהספד שלך, ואחר כך לחזור מהמתים. ואת כל זה הן צריכות לספוג, להכיל, ולעבד. אבל רק לדעת את המידע זה לא מספיק, צריך לדעת גם מה לעשות עם כל השפע הזה... אם זו מתנה או קללה - תלוי במה שהשתיים יבחרו לעשות עם זה: להתעצבן על מה ששמעו ולפתוח את הפנקס השחור, לתכנן סגירת חשבונות ולהפוך שולחנות; או להקשיב לעומק, ללמוד מזה על איך שהן נתפסות ועל מה שהן יכולות לשפר. (אז הנה, זו ההזדמנות של אביבית לחזור ולנקות איזה שולחן אחריה). ובמקביל, גם דיירי הבית יזכו כאן להצצה מבחוץ על עצמם, בניגוד למעגל הסגור בו הם נמצאים כבר חודש וחצי. למרות שהרוב כבר נפרדו מנטאלית מיעל, וחשו בשקט שנשאר אחרי אביבית, כששתי הנשים הדומיננטיות האלו חוזרות לבית הדיירים יכולים לקבל מהן פידבק חשוב על איך שהם מצטיירים. אבל מה הסיכויים שזה יהיה לטובה? גם כאן, חצי-חצי. בעונה 2 אלירז קיבל הצצה של דקה קטנה בחוץ, והדבר סיפק לו תלושי דלק וקילומטראז' עד סוף העונה. יומיים שלמים כאלה יכולים לתת דחיפה וכוחות להמשך המרתון, או פשוט לגרום לתאונת שרשרת. על כישורי המודעות העצמית והאינטליגנציה החברתית של יעל אנחנו סומכות בעיניים עצומות, ותהיה לה הזדמנות לסגור עניינים לא-סגורים שנשארו לה עם הדיירים בימים שהיא חוזרת לבית. אבל האם המידע המוזהב שנפל לידיהן יכול בכלל לחדור את הרעש הפנימי של אביבית? קיבלנו הדגמה מאלפת לזה, ביום שהשתיים הגיעו לסוויטה והקשיבו באזניות לשידור מהבית בשקט מופתי. בעוד יעל שיחקה אותה שימי הדג, אביבית היא היחידה שפלטה רעש מזהם לאוויר, כשמדי כמה דקות היא זורקת לחדר "ששש..." נוזף. אכן, חוויית צפייה. כעת ההרגשה היא שאביבית ויעל באמת השאירו בבית חלל זמני, כשעד היום שתיהן שימשו כמעין אימהות לכל הקבוצה. אבל אם אביבית הייתה האמא הטוטאלית, המבשלת, הדואגת, השתלטנית והמבולבלת (וגם המפתה); אז יעל לעומתה הייתה האמא המגניבה, עם רגליים של בת 20, שתומכת, יועצת ומכוונת, קול ההיגיון שנותן פרספקטיבה וצידה לחיים. עכשיו הן קיבלו חופשה מהתפקיד הכבד הזה ועברו ליום פינוק, ובתוך הבית נשארו הילדים לבד, כשכרגע אין מועמדת מתאימה שתתפוס את תפקיד האמא בבית האח. אולי רק שתי אמהות חורגות שהגיעו באיחור. עינב שהגיעה כשבאמתחתה המידע החשוב על תמונתם של הדיירים בחוץ, מתקשה לא לחשוף בפניהם את המידע ומרגישה צורך להתערב בכל דבר. כרגע היא עושה שיחות אישיות צפופות לדיירים כדי "לשפר" אותם, וזה מקרב אותה אליהם אבל גם יכול לעלות לה במחיר גבוה. ואילו לירון ניסתה מיד ליישר את הבית למצב של הביתיות הקומפולסיבית המוכרת שהשאירה מאחור, מצב שבו הכל בשליטה, הסלט יושב יפה במקרר, שום פתק לא מפריע לה בעורף, והליפסטיקים יושבים יפה במגירה. אבל עדיין קשה לה להשתלב בבית, למרות שיצרה קשר עמוק יותר עם ערן על רקע חיבה לפלירטוט ולאובססיות. ואולי זוהי בכלל אחוות הדחויים. עד עכשיו שתי אלו הגיבו בעיקר למפגש עם יעל ועם אביבית, כשבמרכז הזירה הזו ראינו את המלחמה שהן קיימו מולן על השליטה במטבח, ואת קרב הסכינים על האקונומיקה והשמן-זית ועל הארגון והשפה בבית. לבסוף בצבצו שם גם צללים של חיבה, אבל כשהשתיים הוגלו, עינב ולירון נאלצו להתחיל תהליך אחר מול שאר הדיירים שאיתם הן צריכות להעביר עונה. וכשהאמא נעלמת, נושא ה"אבא" הופך להרבה יותר מורכב בבית. מצד אחד יש את 'האח הגדול' שהוא מן אבא גדול עבור הדיירים, ודמותו היא אמביוולנטית: הוא נותן אוכל ומחסה ומקשיב ונותן תמיכה, אבל גם מטיל קנסות ומגרש מהבית. הוא נוכח-נעדר, לא ממש רואים אותו, והוא בא מתי שבא לו למרות שעינו בוחנת כל דקה ושעה. ומצד שני אנחנו שומעים הרבה על האבות הנעדרים של חלק מהדיירים: אבא של ערן ואבא של לירון שנפרדו מהם בעצב גדול, שרי שגדלה במשפחה חד-הורית ומערכת יחסים מורכבת עם אמה, האבות שיאנה וקותי ממש מסרבים לדבר עליהם ולספק פרטים, והתמונה של אביה של אביבית שחוזרת ונשלפת לחיבוק וירטואלי. ועוד לא דיברנו על "אבא" הגדול שמתפללים אליו בכל יום שישי. כשהקרב על כסא-הקידוש התחמם, ראינו את ערן ואת קותי מנסים לכבוש בבית את מעמד-האב שכולם רוחשים לו כבוד. אבל מרגע שדודו החליט לשחק אבא במציאות ויוסי האמא המרוקאית יצא-בחוץ, אף אחד לא התיישב על הכסא הזה. ומה שאנחנו מקבלים זו קבוצה של ילדים אבודים, שמחפשים עכשיו איך לשרוד ולמצוא את דרכם לבד. בלי אבא, עם אימהות בחו"ל. צבי עוד לא יודע אם הוא אבא, מאהב או אח בכור. סער כמו נער מתבגר היה עסוק עד עכשיו בבעיטה במסגרת ובחוקים ובסמכות של האח הגדול, והתעקש לגרד את הגבולות. עכשיו בהיעדר מבוגר אחראי וכשהדיעות שלו הן לא האישיו, הוא יכול לבטא את הכריזמה השקטה שלו שאנחנו אוהבים. שווה לעקוב איך הנוכחות שלו מושפעת מזה ששרד הדחה, בעיקר בלי יעל שהיא החצי-השני שלו. ולידו תמיר, שמתחיל לגלות מה קורה כשאתה מרשה לעצמך להתבטא גם בעיצבוּנים, כשאתה לא מפחד לא-להיות-אהוב בכל רגע, ומתנהג כמו בוגר ולא כמו ילד מפוחד שצריך את המעיל של אמא כהגנה מהעולם שבחוץ. והאחרים - בינתיים פשוט אימצו לעצמם את גישת ברירת המחדל. קצת קשה אז מתייאשים? הם למדו שאם קשה אז בורחים מהבית, שאם יש משימות מאתגרות אז עדיף לפרוש ולשלם את המחיר, ואם יש כפתור אז קודם כל לוחצים. עכשיו מעניין לראות איך הילדים מתנהגים לבד: כמו פיטר פן בארץ-לעולם-לא, או כמו על האי ב"בעל זבוב"? ואולי הכל בכלל קשור לתחושת שליטה ולהתבגרות. ראינו איך הם שוברים את הראש אבל לא מבינים שבסופו של דבר מישהו אחר בכלל קובע להם את התקציב, ולא משנה כמה מהם משתזפים או ישנים. אולי זה הסוד בהתבגרות: פשוט להבין, שלא הכל קשור אליכם... או במילים אחרות: ...Not everything's about you, Avivit. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: שומו שמיים, חי חדקי. אני מריח משהו בחדר השני... הם פשוט עיוורים למה שקורה להם מתחת לאף. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: כשאין מאמנת זוגית בבית, האם הזוגות ימשיכו לקיים ביניהם יחסים טיפוליים ובעייתיים? האם בחברת הילדים, שרי תרשה לעצמה לצאת מתפקיד הילדה ההורית, ולפרוח קצת? מתי יעל תישבר ותבקש שמסוק ייקח אותה הביתה ומהר, רק כדי לא לשמוע יותר את מפל המלל המצחקק והבלתי-פוסק של אביבית? 13. החיים בסרט (או: לחיות בתוך הקופסא)
מסוקים עלו, קופסאות נקשרו בחצר, תחתונים נתפרו בחשאי, והנה מכניסים אנשים חדשים לבית. הרבה התרגשות, הרבה מאד ציפיות. כולם בבית ובחוץ מסתכלים בעיניים בוחנות על השחקנים החדשים, עוקבים אחרי כל תנועה שלהם, שופטים ומנסים להבין מי נכנס לחיינו. ועכשיו התהליך הקבוצתי ממש לא מתחיל מהתחלה, אלא חייב להמשיך ולהעמיק. אך חשוב לזכור שה"חדשים" לא באו למקום חדש ונקי. בתוך הבית יש כבר היסטוריה, זיכרונות ומערכות יחסים, שהם צפו בהם מבחוץ. אבל עכשיו הם יתחילו לחוות הכל על בשרם, וכמו שאמרו לנו בכל עונה: מה שרואים מבחוץ זה לא מה שרואים מבפנים. אז לאיזה מן בית הם נכנסו? בגלל סערות ההתחלה ורק אחרי שאנשי "הסמן הקיצוני" יצאו מן הבית, התהליך הקבוצתי בעונה הזאת התחיל קצת מאוחר. מעבר לחיזורים הזוגיים בחדרים, רק לאחרונה ראינו את הדיירים מתחילים לדבוק לקבוצות קטנות יותר, כשהם מתחילים לראות שחברויות שטחיות יותר פשוט לא-עובדות, כמו במקרה סופי ואביבית; לראות יותר לעומק זה את זה ואת עצמם, ולבחור לאן הם משתייכים; כשבשבוע האחרון ראינו את הדיירים מדברים המון על ציפייה ליותר משמעות ויותר עומק ביחסים. אם זה היה ממשיך רק-עוד-קצת, והיינו רואים שהבית אוטוטו מתחלק לשתי קבוצות: כשקותי יאנה שרי וסופי מצד אחד, ואביבית ערן ורגב (יהי משחקו ברוך) מצד שני, ויעל סער ואֶיתָם משחקים כפרשני-ספסל או מבקר חיצוני. ותמיר כמובן, בליגה משלו, רוקד ונבהל עם כולם. אבל בדיוק בנקודה הזאת עמדו לצנוח דיירים חדשים לחצר, דבר שלקח את כל התהליך בקבוצה דווקא לכיוון של פיצול מסוג אחר, עם הרבה השלכות אחד על השני. "השלכה" היא מנגנון הגנה בו האדם משליך את הצדדים השליליים באישיות שלו על העולם, כי קשה לו להתמודד איתם בעצמו. הוא מייחס לאדם אחר את הרגשות, הפחדים והתשוקות שלו, וכך הוא יכול להתעלם מהתכונות השליליות שלו עצמו. בתהליך הקבוצתי בבית האח, ההשלכות התעצמו דווקא כשהחלה קירבה כלשהי, והבוץ האישי הושלך מאחד לשני. ממש ככה ראינו את יעל וסער יושבים ומסכימים ביניהם שיוסי הודח כי לא נפתח ושיתף בדברים אישיים, את קותי מאשים אחרים שהם מתעלמים ממנו בעוד הוא מתעלם בכל פעם ממישהו אחר, את אביבית טוענת שיאנה צריכה את כל תשומת הלב ולא יכולה לפרגן לה, ואת יאנה טוענת שהסכסוכים בבית "לא קשורים אליי בכלל". אבל השלכה היא סימן לחוסר לקיחת אחריות, סטייל "זה לא אני זה הוא". או כמו שאמרו חכמינו מבית פְרִידָה: הפוסל במומו פוסל... אפשר לומר שהפיצול לשתי קבוצות לא התרחש עדיין, אבל תופעה של פיצול פסיכולוגי כן עשתה לנו פה הדגמה יפה: באופן אנושי מאד, רק כדי לשמור קצת על עצמם בתוך כל הלחץ הזה, הדיירים התחילו להפריד בין מי "טוב" ומי "רע", ולהוציא את זה על הסביבה. אבל הבעיה היא שאת כל מה שהם תופסים כמשהו רע ומאיים הם משליכים ושמים אחד על השני, והרבה ממה שהם מגדירים כטוב, הם פשוט שמו על הדיירים החדשים שאמורים להיכנס לבית. מרגע שהודיעו להם על ההפתעה ליום האהבה, הדיירים התחילו להשליך על מי-יהיו-הדיירים-החדשים את כל הפנטזיות והתקוות שבעולם. ציפייה לטוב, לחברות, לרומנטיקה, להפגת השעמום, שמישהו כבר יבין אותם - או לפחות ירגש אותם. סוג נוסף של השלכה זו השלכת פנטזיה, כאשר את כל הרצונות והמאווים שאי אפשר לספק, אנחנו מלבישים על האחר. כשהאח הגדול ביקש מהדיירים הותיקים לספר את מי הם רוצים ש"יביאו להם", שמענו את אביבית רוצה מישהי כמוה ("כי זה משלים כזה"), או גבר-גבר-גבר שיראה לכולם מאיפה משתין המיץ-פטל. את קותי מתגעגע למישהי מ"העולם שלו", שמדברת בשפה של מניקור-פדיקור. את יעל נפתחת לרעיון שיבוא מישהו שייתן לה כתף חמה ותמיכה. ותמיר הוא היחיד שמחובר למציאות, ובדרכו הקצת-חרדה מביא אמת פשוטה. הוא מפחד לחזור לתגובותיו מהימים הראשונים ולהסתגר רגשית, וכאחד שמפחד משינויים הוא מבין שהשינוי בדמויות יכול להפוך את העלילה ולאיים על מקומו. אבל חוץ ממנו, כולם שקעו בפנטזיות. לא סתם השבוע התחילו לרוץ בבית סיפורי אגדות, ואנחנו לא מתכוונים דווקא לאגדות שאביבית מריצה במקביל: רפונזל ותוספות השיער על המגדל, שלגיה ושבעת המחזרים, "אישה יפה" ונסיך-גבר. הנה אחת שמבינה את 'אמנות החיים באגדה' - ועובדה שזה עובד לה, כשהצליחה להרים מסוק כבר באמצע העונה (שגם לגביו טסו בחצר הבית פנטזיות והשערות מטורפות. לפחות עד שיעל תפסה את הטיסה הבאה). פנטזיה, זה חיים בסרט. וממש כמו השלכה גם היא סוג של מנגנון הגנה, שאנחנו מייצרים כדי להגן על עצמנו מפני רגשות קשים או קונפליקט. בפנטזיה האדם כאילו עובר למציאות מקבילה ובונה בדמיונו עולם אחר, מתוקן, שקל יותר להסתגל אליו מאשר לעולם האמתי. קצת כמו בבית האח הגדול, לא?. אם כבר מציאות בתוך מציאות, אז הדיירים חיים בפנטזיה בתוך פנטזיה, שכנראה מאד שימושית בסיטואציה הזאת. למשל יעל, שעד היום פחדה אפילו לפנטז על דמות תומכת לידה, עברה שינוי מרגע שהרשתה לעצמה לרצות להישאר בחוויה הזאת ולפנטז עוד קצת. לאחר שהועמדה להדחה ושרדה, הרשתה לעצמה להישבר מול כולם ולהתחיל לשתף אחרים ברגשותיה (ולא רק לעשות ניתוחי-אירוע בפינת הליטוף עם סער), היא דווקא חיזקה מאד את מעמדה בבית. אנשים התחילו לראות בה יותר מטור-עצות מהלך, והיא אפילו הרשתה לעצמה להיתמך על ידי האחרים. שימו לב איך כשהילדים עדיין משחקים מי רוקד עם מי במעגל, היא לאט-לאט תופסת כסא במרכז. אז פנטזיה היא לא דבר רע, להיפך, היא עוזרת לאנשים לחיות קצת בסרט שלהם ולעבור את החיים בשלום. אבל כשאני מצפה מפנטזיה שהיא תהיה המציאות שלי, אז מתחילות הבעיות ומתגלים הפערים. נכון, גם אנחנו שקענו בדמיונות על מי שייכנס לבית ויסחף אותנו בסערה אל המיליון. אבל במציאות של העונות הקודמות, רק מי שנכנס מהלימוזינה למדרגות הראשיות זכה גם לצאת מהן אחרון. אולי בעונה הזאת מישהו מהדיירים החדשים יצליח לא רק להיכנס לבית מהדלת האחורית, אלא גם לצאת ממנו בדרך המלך? גם לנו הייתה מחשבת-רגע כזאת, אבל כשראינו את החדשים שנכנסו, מהר מאד ירדנו למציאות. צבי ככוח-עזר לקותי או סטוקר לאביבית, לירון כמשקי"ת-תפירה לערן, או עינב כשיבוט עתידני של זיווה? עכשיו חובת ההוכחה עליהם. ומה וולטר היה אומר: עינב, אם את כבר מעדכנת את כולם... אולי תספרי לי גם איך הפרווה שלי נראית בחוץ? צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם מאחורי תעודות הזהות הלוחמניות של החדשים, נגלה בני אדם שונים (כמו שהיה עם סער/ערן)? האם קותי סוף סוף מצא נשמה תאומה ששמה עינב? ומתי הדיירים ישימו לב שרגב כבר לא נמצא בשומקום בבית? 12. על תפקידים ומשפחה (או: המשימות מתחלפות, התפקידים לא)
אפשר לומר שהדיירים בעונה הזאת הצטיינו עד עכשיו בעיקר באדישות נפלאה וחוסר אכפתיות מרהיב אל מול ההתרחשויות. חוץ מההתגנבות הפומבית החוצה של רוב הדמויות הססגוניות שהיו סמן-קיצוני בבית, הרוב היה שומם או לפחות חד-גוני כמו רכבת ישראל בבוקר יום ראשון. בשבתות האחרונות הם לרגעים נראו כמו חיילים שנתקעו שבת בבסיס, ונדמה שכמעט עוד רגע הם מתחילים לשיר ביחד: "איזה דיכאון, תקועים פה כבר שנתיים, עד מתי ינואר 1-2?". גם הגלונים של שוקולד השחר שמריצים שם מהאצבע לפה, מעוררים זיכרונות לא פשוטים מהשק"ם ומשמירות ליליות שלא נגמרות. צריכים להעביר זמן? בואו נעשה את זה מול המצלמות בבית סגור... כל זה, עד הנקודה הזאת. בהדחה האחרונה הגיעה הטלטלה. אחרי שעשו חרקירי קבוצתי וחצי מהבית נידב את ראשו לגרדום ההדחה והתפלא מהתוצאה, ואחרי שהתבשרו שמביאים להם אחים קטנים חדשים מבית היולדות של ההפקה, התחיל בבית תהליך מסוג חדש. פתאום נפל להם אסימון קולקטיבי: רגע, יש לנו מה להפסיד... אולי זאת גם הסיבה שהם התחילו לשתף אחד את השני במשהו שהוא לא רק פרטים ביוגרפיים, וניסו פה ושם לסגור קצוות פתוחים לפני ההדחה הביתה, או לפני שיגיעו אנשים מבחוץ שיודעים עליהם הכל (או לפחות את מה שהם העיזו לחשוף מול המצלמות). פתאום הם נזכרו שיש פה משחק, עם כללים שלא ברורים להם עד הסוף: גם ההדחה של יוסי תפסה אותם בהפתעה, כי לא האמינו שמישהו עם אישיות כזו צבעונית ותפקיד בולט במטבח הביתי, ימצא את עצמו מחוץ לתמונה כל-כך מהר. אגב, הוא גם הראשון שממש התאבלו על לכתו, מה שמראה שהאינטימיות והלכידות בקבוצה כבר נמצאת במפלס גבוה. (בלילה הם לא הפסיקו לצטט ולחקות אותו ואת מטבעות הבידוריזציה שלו, ולמחרת כבר תיכננו לבנות לו פינת הנצחטוץ' במטבח). ועכשיו כמו בכל תהליך קבוצתי בריא, כל דייר מנסה לגבש את הזהות ואת התפקיד שלו בקבוצה, וגם אנחנו בקהל מחפשים עם מי להזדהות. כמו בכל משפחה או קבוצה, לכל משתתף יש תפקיד ייחודי וכולם כבר יודעים למה לצפות ממנו, מן זהות אישית שהתגבשה במשך הזמן. לפעמים זה תפקיד שמבוסס על האישיות, ולפעמים זה תפקיד שהקבוצה מלבישה על האדם, לעיתים קצת בעל-כורחו. אבל תמיד, תמיד זה משרת את הקבוצה במשהו. תחשבו למשל על המשפחות שלכם, על התפקיד והזהות שלקחתם על עצמכם בתוך המשפחה המורחבת שלכם, ותראו שאצל כולנו זה ככה. אחרי הכל, בכל משפחה יש את זו שלמדה ייעוץ או קואצ'ינג והיא מנדבת טיפים לכל מי שרוצה (או לא רוצה) בסלון המשפחתי; יש את הילד המאמי הרגיש, שנלחץ בקלות ורק רוצה לעשות מצברוח טוב לכולם, בעיקר כי הוא מפחד מכל סוג של קונפליקט או היתקלות חזיתית; ובכל משפחה יש את הדוד המוחצן והמצחיק, שאוהבים להזמין אותו לאירוע משפחתי כדי שיעשה שמח אבל אחרי עשר דקות מרגישים שהוא תופס המון מקום ומשתלט על המסיבה; ויש את מי שמשתלט על המטבח, עובד הכי קשה ולא מפסיק להתלונן תוך כדי. תמיד תמצאו במשפחה את הפסימית הממורמרת והעגלגלה בת השלושים פלוס-מינוס, שבדרכה המוזרה אומרת את האמת בפנים ויוצאת מזה בשלום. סופי, למרות שבהתחלה נראית לנו לא-מחוברת, למדנו לאהוב אותך ואת החכמה התכל'סית שאת מביאה. קצת פחות קיטורים ואנחנו בדרך לחתונה.... תמיד גם יש את הצעיר עם הדעות הקיצוניות, בדרך כלל סטודנט למשחק ששולף טקסטים חתרניים כשכולם רק מנסים לאכול. במקרה של סער אנו רואים אבחנה ברורה בין הדעות לבנאדם. כאילו יש בו שתי זהויות נפרדות: השמאלני החתרן שמעריץ שורות זועמות שרק הוא מבין, ולצידו סער החבר האכפתי שקשוב לכולם ודי קשה לכעוס עליו. בכל משפחה יש את האח הבכור המצליחן, שבעצם אין על מה לדבר איתו חוץ מלעלות איתו על מגדלי Yoo ולהסתכל על כולם מלמעלה. מה בדיוק התפקיד של רגב, לא ברור - חוץ מזה שבמרובע הרומנטי שנוצר, הוא נכנס יופי לתפקיד המרובע... ואתם מכירים את הבת-דודה, מתוקה אמיתית שמרגישה תמיד אאוטסיידרית, לוקחת ללב הרבה, ומזכירה לנו מה זה להיות נאיבי. נראה שאצל שרי הזהות עדיין לא מגובשת, למרות שעברה הרבה בחיים. יש לה רגעים בוגרים ואינטליגנציה רגשית והיא היחידה שמצליחה להבין לעומק את תופעת קותי-יאנה, ומצד שני יש לה רגעים כל כך ילדותיים, שאנחנו רק רוצות לחבק אותה ולהגיד לה שהעולם עדיין פתוח בפניה. יאנה היא בתפקיד הילדה היפה והמתגוננת ששומרת על עצמה ולא נותנת לאף אחד באמת להתקרב אליה, למרות שזה מה שהיא הכי רוצה בעולם. ואֶיתָם, ממנו היו לנו ציפיות גדולות. הוא נכנס לבית כשהוא יודע בדיוק מיהו, ואולי הוא פשוט 'אפוי' מדי ולא פתוח לשינויים. כרגע הוא נמצא בעיקר בתפקיד הצופה מבחוץ, עד כמה שזה אירוני... אם כבר תפקיד, נראה שהוא לקח את תפקיד המתנגד, שכאשר האח שואל אותו "איך זה מרגיש לך?", הוא יורה: "מה זה עניינך" וסוגר עניין. (אבל הוא לא המתנגד היחיד - נראה שכל הדיירים בעונה הזאת מתנגדים בצורה כזו או אחרת, לאח הגדול כסמכות, למשימות, לצורך להיפתח ולהיחשף, ובעצם לכל התהליך). זה כבר ברור לכולם, חוץ מלקליינט עצמו, שקותי הוא הילד שמלא ברגשי נחיתות על כל דבר, המקופח התמידי שכועס נורא בקלות, כי אוכלים ושותים לו, מדברים עליו, מכווצים לו בכביסה ולא שומרים לו מקום. את הזהות שלו הוא בינתיים בונה בעיקר על קיפוח ועל קנאה. קותי - קצת פחות דרמות ולעשות עניין, וקצת יותר מההומור ומהשכל שיש לך, יעבירו לך את הימים יותר בקלות. ואביבית – יא אללה, באיזו משפחה יש מישהי כמו אביבית...? בכל תא משפחתי תמצאו גם את ה"מורעל" שרק השתחרר משירות צבאי ממושך, אוניברסיטה או עבודה, ונמצא עדיין בהלם מהמעבר החד. גם אתם מצאתם את עצמכם מתבוננים בחמלה בערן, בסצינה מהסרט "בירדי" שללא ספק תיחרת בראש, כשהוא בוהה בדגל ומלטף כל תפר במגן דוד...? במשך 12 שנים הזהות המרכזית של ערן הייתה איש ביטחון וצבא, הנלחם למען הדגל ומשרת את המדינה, ועם השחרור והמעבר לבית האח הוא מוצא עצמו בלי זהות. הדגל כנראה מזכיר לערן את הזהות שהתפרקה (ואולי גם כמה טראומות). ואם הוא לא בשירות המדינה, בשירות מי הוא עכשיו? משרת בעיקר את הצורך של אביבית בתשומת לב ושל קותי בקנאה תחרותית, כשכל מה שנשאר לו לעצמו ולאחרים הוא להטביע את יגונו בתה אובססיבי ולתפור גובלנים של צה"ל. רק נקווה שהוא לא ייכנס למשבר זהות עמוק, כי זה דבר שלא קל לחוות במקום סגור. וכל אלו ביחד – מרכיבים את הזהות המיוחדת והלא-ברורה של הקבוצה הזאת. הבעיה היא, שהם נשארו עם התפקידים שהם הביאו מהבית. משימות חלפו, תלבושות הוחלפו, ושינוי בתפקידים - לא היה; דבר שמחויב לקרות אם רוצים באמת לעבור תהליך, כיחידים או כקבוצה, ולא לצאת מהדלתות האלו בדיוק כפי שנכנסנו אליהן... אבל בשבוע הבא כל התמונה משתנה, וכל דייר חדש שנכנס יכול לשנות את מערך התפקידים בבית. גם אנחנו סקרניות לגבי מי שייכנסו, אילו תפקידים הם יקחו בבית, והאם נראה גם תחרות או מאבק על תפקידים שכבר נתפסו. אז אילו תפקידים נשארו פנויים בעצם, ואת מי אתם הייתם מכניסים לבית? אולי משקי"ת ת"ש ילדה-טובה-ירושלים בשביל ערן, כזו שאוהבת לתפור. אולי איזו פרחה-לייט שתכניס קצת צהלולים לשקט שנשאר אחרי יוסי. אולי איזה מבוגר אחראי בין כל המתבגרים האלה (פתאום אפילו דודו נראה אופציה טובה...). ואולי מישהו עם נשמה גדולה, שבאמת מגיע בשל ומוכן לעבור תהליך עומק ולהשתנות מול העיניים שלנו? מבחינתנו, דייר שיצליח להישאר הוא מישהו שהזהות שלו ברורה אבל לא סגורה הרמטית, שיש לו פוטנציאל אבל מסוגל גם לעבור דרך. מישהו שיש בו כמה רבדים לעומק, וזהות - איך לומר - טיפה מורכבת. בכל מקרה, כרגע הפנטזיות פורחות. מעניין לראות איך הן פוגשות את המציאות בשבוע הבא... ומה וולטר היה אומר: מה אתם אומרים, יכניסו איזו שנאוצרית קטנה בשבילי? צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם יוסי יחסר לנו כמו שחשבנו, והאם אביבית תיתן למישהו למלא את מקומו במטבח? האם השבוע באמת יהיה "לאב איז אין די אייר", או שאנחנו ממשיכים לחיות ב"אשליות"? ומה-מה-מה יקרה להם ולנו, כשיביאו להם אחים קטנים חדשים הביתה? |
בלוג בלי בושה:
|