5. מטאפורה של פחד (או: הבאפלו והנמר נפגשים)
הדחה ראשונה בעונה. בטי הולכת הביתה. הנה מתממש הפחד הגדול ביותר בחייהם הקצרים של המשתתפים כדיירי בית האח הגדול: הפחד להיות מודח. אנחנו צופות משתאות בדודו ש"בחיים לא האמין שהוא יישב במטאפורה כזאתי", עד שקותי מתקן אותו: "לא אומרים מטאפורה, אומרים תפאורה". אנחנו גאות בו שהוא יודע להבחין בין השתיים, ואנחנו גם חושבות שדווקא במקרה הזה כן אומרים מטאפורה. כל הסיפור של הקליפ והמותחן ויום שישי ה-13, הוא מטאפורה מצוינת לפחד של הדיירים. וכן, גם תפאורת אימים משובחת לאקט ההעמדה להדחה. הפחד בבית מתעצם ומתפשט אף יותר, אל מול האפלה וחוסר הידיעה: למה בעצם הודחה בטי? בגלל שלא טיגנה מספיק שניצלים לדודו או כי בישלה יותר מדי; בגלל שהשניים הגיעו כזוג בעל כוח כפול או כי הקולות פוצלו ביניהם; ואולי בכלל זה בגלל האישיות הבריאה והנורמטיבית שלה...? כדייר בבית האח, אתה מודח - אבל לא באמת ברור לך למה. מה לא טוב בך, מה עשית לא נכון, ומדוע קשה לאכול אותך. לפחות מבחינת הדיירים, כשאין עדיין שום פידבק מבחוץ, אין משהו שתוכל לעשות יותר טוב או פחות טוב, שישאיר או יוציא אותך מהבית. במצב כזה קשה להבין, מיהו "האני האמיתי" שלך שאיתו צריך לנצח או לצאת לגָלוּת; ומהן ההתנהגויות או הבחירות, הדברים שאספת במהלך החיים ואותם ניתן לתקן, לשייף, אפילו נעיז ונאמר "לשפר" או "להתפתח". וזה לא מובן מאליו להבחין בין השניים: מה מטאפורה, ומה תפאורה. חוסר היכולת לדעת מהי ההתנהגות שמתאימה לסביבה החדשה, לבית האח ולקהל הצופים, מעורר חרדה יותר מכל דבר אחר. אולי אפילו יותר מהחשש שיום אחד ייגמרו האוכל, המים החמים ונושאי השיחה בסביבה שמנותקת מהציביליזציה. אז אחרי ההדחה המפתיעה או הצפויה של בטי, השבוע כולם כבר ניסו לנחש מי הבא בתור, ואי אפשר להתעלם מההפתעה של הדיירים כשגילו שהפעם גם קותי מועמד להדחה. לא סתם נתנו להם עכשיו משימת-אימים. השבוע האח הטיל עליהם לשחזר את השיר האלמותי "מותחן" (thriller) של מייקל ג'קסון, עד לאחרון פרטי הזוועות הקטנות. הם חשקו שיניים כדי להבין את צעדי הריקוד ואת התנועות של תמיר. הם סבלו שעות ארוכות עם שכבות מייק-אפ מפלצתי ומחניק. הם נאלצו להתמודד עם מראות קשים ועם יוסי שהפך זמנית לסבתא-רבא של צביקה פיק. הם ניסו לעבור בשלום את תופעות יום שישי ה-13, והתאמצו בכל הכוח לא להיבהל מהצל של עצמם או מהשלד שבמראה; בכל זאת, גורל המילקי-וניל של זיוה מונח על הכף... מעבר לגולגולות בסלון ולקורי העכביש הסינטטיים, אפשר לראות את מצב הקבוצה הזאת (או של מקבץ היחידים הדומיננטיים הזה, שעדיין לא ממש מצליח להתגבש לקבוצה...), כמצב בו האִיוּם חי ובועט מתמיד. אם ה"מותחן" המיתולוגי מייצג את כל האיומים והפחדים שאדם יכול לחשוב עליהם, ואת כל השלדים שעלולים לקום מרבצם, אז מהו האיום הזה באמת, ממה הם בעצם כל-כך מפחדים: האם האִיוּם הגדול של דודו הוא כלב-נובח-ולא-נושך, או להישאר לבד עם התלות שלו בבטי? האם האיום ששמו קים יעשה מהדיירים "קציציות", או שהוא יתחיל ליהנות מפינת הליטוף היומית עם דודו וקותי? האם זוגיות חדשה ומתועדת של lovers-wannabe's כמו רגב ואביבית מאיימת מדי גם עליהם עצמם? מה כבר יכול לקרות לדיירים בבית אם יצליחו לצאת כבר מהקונפליקט הניאנדרתאלי של דת-חופש-כפייה-בחירה, בו הם תקועים עוד מהיום הראשון? מעבר לכל, אם במועד הי"ג הנקוב המתים קמים מהקבר והשדים יוצאים לחגוג ברחובות, איזה שֶד פנימי יש לכל אחד מהדיירים שהוא כל-כך מפחד שיקום ויגבר עליו, ומה יגרום לו לצאת לאור? עד עכשיו הם התעסקו באחר, בדמות חיצונית אנטגוניסטית, והחלו לבנות אותה כאויב. אבל עכשיו מתחילים השֶדִים האישיים לעלות מבפנים אל מול פניהם, ואיתם באמת קשה להם להתמודד. עם הזמן, בטח יקומו ויעלו שדים נוספים שאנחנו עדיין לא יכולים לראות עכשיו, אבל תאמינו לנו - הם שם, וזה רק עניין של זמן עד שהם יתגנבו ויעלו בפנינו מחזמר שלם. אפשר לומר שהשיר "מותחן" מדבר בדיוק על זה, ואולי גם על הפיתוי להצטרף לחגיגת השדים: "את שומעת את הדלת נטרקת ומבינה כי לא נשאר לאן לרוץ. את חשה ביד הקרה ותוהה אם לעולם תראי עוד את אור השמש... את נלחמת על חייך בתוך רוצח... הם יצאו לתפוס אותך, ישנם שדים הסוגרים עלייך מכל כיוון". אבל כדאי לשים לב שלצד הרבה מאד פחד, פרנויה ואיכס, השיר גם מציע פיתרון לאימה: "כעת זהו הזמן עבורך ועבורי להתחבק קרוב ביחד, כן, לאורך כל הלילה אני אציל אותך מהאימה על המסך אני אגרום לך לראות..." כמו שג'קסון מציע, אם אנחנו מבועתים מהשדים שקמים עלינו כשהירח גדוש מדי, כל מה שצריך לעשות הוא להתקרב אחד לשני, להיצמד בכוח ולחזק זה את זה; רק ככה מנצחים את אזור הדמדומים של הזומבים, וצולחים את המעבר בין המוות לחיים. דרמטי? אבל כאן גם הקאץ': מה שצריך לעשות כשמפחדים, הוא בדיוק גם הפחד הכי גדול... הרי אם הדיירים יתקרבו אחד לשני, הם יוכלו לראות אחד לשני מקרוב את כל הפגמים, החולשות והצללים. אז עדיף להם לא להתקרב, גם אם זה אומר שהתקשורת ביניהם תתקיים כרגע בעזרת שֶדִים בלבד, פחד מול פחד, מגננה מול מגננה. ואנחנו נהיה מרותקים לזה, ממש כמו מותחן טוב. התהליך הזה תמיד יהיה אמביוולנטי בין חברים בקבוצה: לרצות להתקרב, אבל בו-זמנית לשמור על עצמי. לרצות להיחשף, אבל יחד עם זאת להישמר על כל חלקיי. ובתוך כך, להבחין מי חבר ומי לא, מה תפאורה ומה מהותי. וכמו שקותי אמר ליאנה, בזמן שחשב שדודו עוזב את הבית: "את רואה, בדיוק בגלל זה אני שונא להיקשר לאנשים...". הזומבים המתים-חיים יוצאים מהקליפ, מהמשימה, ונכנסים לסיפור של כל קבוצה: כשמישהו עוזב את הקבוצה בה הוא נמצא באמצע פעילותה וחייה, אפשר לומר שעבורו וגם עבור הקבוצה זה מרגיש כמעט כמו מוות סימבולי. הוא לא יחזור יותר למסגרת ששימשה הקבוצה עבורו: לטוּב-הלב חסר הטאקט של פנונה, לפרודוקטים הסודיים של יוסי במרתפי המטבח, לרחש רפרוף הריסים של אביבית, לגדר של בית האח. בלעדיו, מה שהתרחש בקבוצה עד עכשיו, לא יתרחש יותר באותו האופן. לכן זהו פחד גדול, פחד אימים. האם נרגיש בכלל בחסרונו של האדם, ואיך תיראה האינטראקציה בלעדיו; איך אותו חבר ימשיך בלי הקבוצה, ובלי מה שהוא מכיר; ומה יביאו ההדחות, החושך ואי הוודאות? - לילות יגידו. גם בחיים שמחוץ לסרט הזה, כל קבוצה מורכבת מאנשים שמביאים אליה כל אחד את הפחד האישי שלו; אבל תמיד יהיה שם גם פחד קולקטיבי קבוצתי המשותף לכולם, ותמיד הוא יקבל ביטוי כלשהו, מודע או לא-מודע. בבית האח, הפחד הקבוצתי הוא חיים בפחד מתמיד מפני ההדחה הבאה. הפחד ממה שאגיד וממה שאעשה, מאיך זה ייתפס או יישפט, מדעתם של האחרים ומהביקורת שתבוא מבחוץ, וממה יגידו עליהם כשייצאו מהבית: מה חושבת עליהם אמא, איך תיראה הרגל של סופי בשידור, והאם ברי וזיוה עומדות בתקן ההלכתי המחמיר. מפחדים לפגוע, להיפגע, שייצאו מהם השדים הלא-נשלטים, שכל זה יתועד, ובעיקר - שזה יוביל בסוף להדחתם ממשחק החיים הזה, לסיום החיים שלהם בבית כפי שהכירו אותם, למותה של ההבטחה להכרה ופרסום ושל הפנטזיה לעתיד טוב יותר. אם נצליח לרגע להתבונן מעבר לפחדים האלו, נוכל לראות שמה שבעצם עומד בבסיסם הוא הפחד "לא להיות". חלק גדול מהמשתתפים באו כדי להיות משהו או מישהו, להשאיר חותם, או לפחות אג'נדה זמנית באוויר. והם מבועתים מהמחשבה ששער ההזדמנויות עומד להיסגר עליהם, מבלי לקבל 15 סבבי-הדחות של תהילה, עד הריאליטי הבא שיקום לחיים מעבר לפינה. ואז, בקליפ הסופי האישי שלהם, יוכלו לכתוב על תפאורת הקבר: "רצה להתקרב, אבל הודח בטרם עת". ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: גם אני לא חשבתי שאני אמצא את עצמי במטפורה הזאת. פחדים או לא פחדים, אני נצמד לקציצי. וכמו שדודו אומר: בואנהאני לאא מבינמאה כלזעעלא נותנלנו אעבהעכסל... צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: מה נלקח מדודו, אבל גם מה מתאפשר לו פתאום, ללא אשתו היקרה לידו? כשהפחדים עולים, מה עוד עולה: האם פחד מהדחה למשל, מביא איתו פחדים נוספים? מי מעיז לצאת מול השֶדִים ו"לתת להם בראש", במקום להתנגח בדיירים האחרים?
0 Comments
|
בלוג בלי בושה:
|