2. התהליך של השוּפוּנִי (או: המסיכות עולות ואז יורדות) אחרי ההתרגשות הראשונה של לפגוש ולראות מיהם הדיירים החדשים, את הימים הראשונים בבית האח הגדול אנחנו קצת פחות אוהבות. או יותר נכון, פחות אוהבות לצפות בהם. בין הקירות והרהיטים והצבעים החדשים שצריך להתרגל אליהם, יש הרבה רעש והרבה בלגאן, כמעט כולם מתחרים על תשומת הלב של שאר הדיירים ושל המצלמות, והעיניים שלי כצופה, פשוט לא יודעות לאן ללכת... יש כל כך הרבה התרחשויות שונות באותו הזמן, האזניים עמוסות בדיבור סימולטאני (מי ייתן ואביבית תפסיק לצחקק, ולו לרגע אחד מבורך... ואולי יוסי יפסיק לרגע לכפר את כולם...), והאמת שקצת קשה להתחבר ככה בהמולה הזאת. וממש כמו אֶיתָם העיוור וכלב הנחייה שלו, גם אנחנו מאבדים אוריינטציה כשיש יותר מדי קולות צפופים צועקים בחדר... ואנחנו כבר מכירים את עצמנו ואת התהליך: ייקח לנו שבועיים להתרגל. או לפחות כמה ימים. בדיוק כמו כל אחד שנכנס לקבוצה חדשה, כיתה חדשה, או מקום עבודה חדש. בהתחלה הכל נראה לנו זר, אחר, ו׳יותר מדי׳. אבל לאט-לאט מתרגלים. רק צריך לזכור את כל השמות, להכיר קצת פרטים, להבין "מי נגד מי", להבין את חוקי המקום, להבין מה מקומי ומה דעתי בתוך כל זה, ו...להסתגל. בשלב הזה, של הימים הראשונים, אני כצופה עוד לא זוכרת את השמות של כולם. אז מה עושים? הולכים אל הדבר הכי פשוט, שאנחנו בדר"כ עושים: זוכרים אנשים לפי המאפיין הבולט ביותר של האדם. כאן מתחילים הכינויים מבוססי הסטריאוטיפ למיניהם: ה"כפרות" (הזוג הנשוי מר וגב' קפרא), הומו השעשוע ("איך נפלתי בסיישל כפרה עליי"), הקואצ'רית הביצ'ית (או לא), רקדנית הבטן משגיחת הכשרות, ה"קרוע" מבית שמש, השריונר עם חוש ההומור הביזארי (או אולי מגבלת תקשורת קשה, לא ברור...), העשיר הזחוח ("אני עוד אוביל פה את כולם"), השמן המתלהם (כמו אלפרונים על אסיד), העיוור החמוד, החתיך השמאלני הפרובוקטור, הפורץ הפרנואיד מהצבא, הקרקסנית, המוסלמית, הצעירה הנוירוטית, השרוטה מתאונות הדרכים, המבושלת ממכון השיזוף תואמת טיירה בנקס-פנינה רוזנבלום, וגם ההוא, נו, זה, איך קוראים לו... ותמיד יש את זה ששוכחים (אה! נכון, יש גם את ההוא... שכחתי ממנו). ולאט-לאט ("שוואוואיה פה ושם, בנגיעות מכחול" כמו שיוסי אומר), אנחנו רואים גם מי מתחבר יותר למי. או שאולי הם רק מנסים לאסוף מידע, לגבש מידע על האחר, אולי לאסוף להם תומכים...? הבעיה היא, שגם אם אנחנו מחכים שהמסיכות יוסרו ואנשים באמת יתחילו להכיר, עדיין לא ברור באילו מסיכות מדובר בדיוק. לפני הכל, יש את הדרך בה כל משתתף בחר להציג את עצמו בתעודת הזהות המצולמת שלו, ואת הדרך בה ה"הפקה" בחרה לערוך אותה ולהציג אותו כסטריאוטיפ או כדמות ספציפית שמתאימה לצרכיה. ואת שתי ההצגות הללו של כל משתתף, אף אחד מהדיירים בעצם לא ראה על חבריו... ובנוסף, יש את הדרך בה כל דייר הציג עצמו בפני האחרים כשהם נפגשו לראשונה, את האג'נדה בה הוא חמוש אם לשמה הוא בכלל נכנס לפרויקט הזה, ואת המסיכה בה הוא יחזיק - עד שהוא יתחיל להרגיש באמת, להגיב באמת, להיאבק באמת, ולהכיר. פשוט להכיר. בהתחלה, המורעל מהמודיעין לא יודע בכלל שמולו עומד שמאלני ראדיקאלי, העשיר לא יודע שהיפהפייה מולו היא גולד-דיגרית מסוכנת, והשאלה היא – מתי יעלו המסיכות ויוצגו זו מול זו כפי שהתכוון המשורר, אם בכלל. כשהמסיכות האלו עולות, אנשים מנסים קודם כל לחפש את המשותף ביניהם, לסווג את מי שמולם כמתאים או לא מתאים להם, ואז נוכל לשמוע הרבה דיבורים על דומוּת, אחדות, שיתוף וקרבה מלאכותית, וכמו שהשפגאטיסטית כבר אמרה היום: "אני רוצה שכולנו נהיה כאן חברים, כמו משפחה...". (זכרונות ממשה, מלצר, חולון?). ורק אחרי זה, נוכל לראות שהמסיכות האלו מתחילות לרדת. ומה יקרה כשהן יירדו, מה נגלה מאחוריהן...? מן הסתם, פרצופים שונים. ואז חלקי קבוצות יידבקו אלו לאלו, עמדות יוקצנו, קונפליקטים יעלו, רגשות יציפו, והדרך אל הפיצוץ או אל האינטימיות, היא קצרה – או ארוכה ומלאת מכשולים ורגעים טלוויזיוניים שווי זהב-פרסומות. אז בינתיים, בעוד אנחנו מנסים להבחין בין מסיכות שעולות ובין אמיתות שצפות מעלה, ובעוד אנו מסתגלים לשמות חדשים ומנסים להדביק אותם לפרצוף, או מתרגלים לשעות השידור החדשות שלנו בשבוע - אנחנו גם מבחינים מי מתחבר טוב יותר למי, ולמי אנחנו מתחברים יותר. הרושם הראשוני שלנו לא אומר הרבה, אבל בעצם הוא יאמר לנו הכל בהמשך: מי יישאר אמיתי כפי שהבטיח, מי ישיל קליפות ויפתיע, מי ייאלץ להשיל את התדמית, ומי הטעה אותנו לאורך כל הדרך... אנחנו ממשיכים לצפות בחידה הזאת, ובינתיים מתקשרים יותר לחלק ונרתעים יותר מאחרים: האם בראד פיט יפה-הנפש ייצא מהדיבור האינטלקטואלי שלו ויביא גם משהו מעצמו, האם יוסי יהיה הטבחית המרוקאית של העונה וישתלט על המטבח, מה יקרה לאביבית בלי השיזוף שלה, האם הדיירים יצליחו להפריד בין בשר וחלב או יעמדו בפני הכפייה הדתית בבית, ומתי המתלהם המגודל יתגלה כחתלתול רגיש וחסר ביטחון...? ימים יגידו. בינתיים נשארנו עם המסיכות שכל אחד מאמץ, כשכל אחד אימץ את המסיכה שהכי משרתת אותו כמנגנון הגנה על עצמו, בתוך חבורת זרים, הסגורה בתוך אי-וודאות גדולה. סער ניסה לסכם את זה במונולוג, שנשא עם כניסתו לבית: צריך לזכור שהכל משחק. האמנם? כמה זמן אפשר להחזיק במשחק, או לדבר רק על אג׳נדה, עד שהאדם שבפנים יוצא ומראה עצמו, עד שהאמת יוצאת החוצה? הרי כמו שבכל צחוק יש אמת, גם בכל משחק יש גרעין של מציאות... בינתיים כולם ב"שופוני", וגם זה ישתנה. התהליך של השופוני, או השופוני שבתהליך – זה כל הסיפור. ומה שימי הדג היה אומר על זה: שבועיים הייתי חולה כמו כלב בבית ולא היה לי שום דבר לראות בטלויזיה. אז דווקא כשאני עסוק, עכשיו באים??? צפייה מודרכת: ב"משמרת" ביום שלישי, שימו לב מי מתחבר למי, בימים הראשונים: האם אנשים שדומים זה לזה "נדבקים" יחד, או שאולי ההפכים נמשכים אחד לשני? ה"שידוכים" שההפקה קיוותה להם מוצאים אחד את השני ומתחברים, או אולי מורדים בציפיות? ובתוך כל כך הרבה מסיכות והגנות, איך אנשים מזהים את החברים המועילים עבורם לדרך? כדאי להאזין:ראיון עם רונית נשר על האח הגדול, בתכנית הבוקר של "רדיו כל השלום", 2.1.12 להאזנה לחצו כאן... (הראיון מתחיל ב-10:05 דקות מתחילת השידור)
0 Comments
|
בלוג בלי בושה:
|