9. כשלוחצים על הכפתור האדום (או: דוֹנְט פּוּש דֶה רֶד בָּאטֶן...)
זה חוזר בכל סרט מתח טוב. פתאום מגיעה הנחיה מלמעלה: "לא משנה מה תעשו, אל תלחצו על הכפתור האדום!". מי שהציב השבוע את הכפתור האדום בסלון בית האח הגדול, ידע בדיוק מה הוא עושה. וכצפוי, הסקרנות הרגה את חתולת הרחוב או את יחמור הביצות. זה מזכיר לנו את הניסוי הפסיכולוגי הקלאסי, שבו אומרים: "בשום אופן אל תחשבו על פילים לבנים". הרי ברגע שאומרים לכם כזה דבר, פשוט אין מצב שלא תעלו לרגע מול רוחכם איזה פיל לבן וקטנטן, רוקד בחצאית טוטו בסרט הבוליוודי האישי שלכם. בדיוק באותו אופן, אם הכפתור האדום הוא כל כך "סוף-העולם", האזהרה היא כל כך חמורה שאנחנו פשוט חייבים לממש אותה קצת, לגרד את הגבול, רק בשביל לראות – מה יקרה...? האח הגדול נתן השבוע לדיירי הבית משימה מורכבת של מונופול, רכישות, אסטרטגיות ומאבקי כוח, מניפולציות, ודינאמיקות בין-צמדי משתתפים. אבל ככה בקטנה, הוא שם להם מול העיניים גם כפתור אדום גדול אחד, שמאחוריו עומד כל הלא-ידוע שבעולם, ועליו אסור-אסור ללחוץ. כי מי שילחץ ישלם בכשלון במשחק הקבוצתי, בצמצום התקציב השבועי, ובהעמדה אישית להדחה. ומאותו רגע, כל המשחק לא משנה, ולא באמת חשוב מי רוכש את ספת התולעת בסלון או את הספסל המעשן בחצר: הכל מסתכם ונופל בהנחייה אחת מלמעלה, מפתה במיוחד, שטומנת בחובה את כל מה שאסור לעשות. כמו שיעל אמרה, רגע לפני שהיא, יוסי, קותי ופנונה העיזו ולחצו במשותף על הכפתור האסור: "יאללה, בוא נלחץ, מה קרה? מה יכול להיות...". כנראה שכבני אנוש, הסקרנות גוברת אצלנו על הלמידה ועל לקחי העבר. אנחנו פשוט מתוכנתים לזה. מה לעזאזל הם חשבו שיקרה? שעבדו עליהם, שיוותרו להם, שיגידו להם שלא זה היה הקאץ'? למה בעצם הם לחצו על הזמזם: כי הם לא יכלו יותר לעמוד בסבל של להיות בחדר לבן וסטרילי נטול כל אישיות או "צבע", או כי הם פשוט קראו תיגר על האח הגדול? אולי במשחק עם כללים שלא תלויים בהם, הם רק רצו לקבל קצת שליטה לידיים... הרי בסה"כ, הכל פסיכולוגי. הכלא הפיקטיבי שהציבו בסלון היה פסיכולוגי לחלוטין (הרי בסך הכל שמו כמה עמודי מתכת אפורים בתוך הסלון המוכר והחם שלהם. לא הבדל כזה גדול. ובכל זאת קותי מבקש מיאנה שתישאר קרוב ולא תעזוב אותו), וכל אחד מהדיירים הגיב אליו עם יחסו האישי לענישה, לבידוד וניתוק מהחברה. היחס לבנקאי השומר על הממון הוא פסיכולוגי ומראה את יחסו של כל אחד לרכוש, סמכות וכוח (כשסופי בודקת כל רגע את היתרה שלה, ומחזיקה את תמיר קצר-קצר). והבידוד בחדר הלבן הוא אך ורק פסיכולוגי, ומעלה את החשש להיות אאוטסיידר, לחוות את הכל רגשי מדי ואפילו "להשתגע" (כשיוסי האישיות הצבעונית חוזר ואומר שהוא פשוט מפחד לאבד את זה). והדיירים האלה - פשוט הגיבו פסיכולוגית. ובתוך האזור הפסיכולוגי, אי אפשר לחיות עם חיים רק בגוון אחד, ואי אפשר שלא ללחוץ על הכפתור. אם נסתכל לרגע אחד על הקבוצה, נראה שגם הכפתור הזה הוא לגמרי פסיכולוגי: לכל אדם בקבוצה, לכל דייר בבית, יש את הכפתור האדום שלו. ובעצם אסור ללחוץ עליו, כי התוצאה ידועה: נגיעה בנקודה רגישה, פגיעה, קונפליקט, ומאבק בין-אישי. יכול להיות שבמקרה נזכה גם לרגע קטן של חסד, מישהו יפסיק להתגונן, יזכה לראות משהו חדש על עצמו, ואולי גם לעשות משהו בנידון. אבל לרוב – תוהו ובוהו. אם רק תעיזו ללחוץ... והאמת? בקבוצה תמיד, אבל תמיד - אנשים לוחצים. פשוט אי אפשר שלא ללחוץ. הכפתור הזה עומד שם, בולט, מפתה ומעורר תאווה, ואי אפשר להתאפק ולא לעשות משהו בנידון. ואז התסריט הוא ברור מראש: מישהו מזהה משהו רגיש אצל אחד מחבריו לקבוצה, אין לו ברירה, ובסוף היצר יגבר עליו והוא ילחץ-גם-ילחץ. וכל אחד בדרכו. זה חלק מהתהליך הקבוצתי. אנחנו בדרך כלל מרגישים וקולטים מה חזק ומה רגיש אצל האחר, ואז גם אנחנו מגיבים לזה בעצמנו ולוחצים על הכפתור שלו - אבל באותו הרגע גם כל הכפתורים שלנו נכנסים לפעולה. זה הרגע, בו עולים כל הקונפליקטים החשובים בקבוצה, וזה הרגע בו כל אחד מהמשתתפים עובר איזשהו, לפחות איזשהו, תהליך אישי. רגשי. פסיכולוגי. קבוצתי. Foulkes תיאר את התופעה של "הדהוד" (רזוננס) בקבוצה, כצורה של תקשורת לא מודעת, ישירה או עקיפה בין חברי הקבוצה. כשמשהו אצל האחר בקבוצה, כמו תכונה, רגישות או חוויה כלשהי שעבר, מהדהדים אצלי ופשוט מפעילים אותי, דרך הזדהות, חוויה דומה או הפוכה שעברתי. זה יכול להיות משהו מכעיס, מקומם, מרגש, עצוב, או מעורר חמלה. אבל כשאנחנו מגיבים לזה ולוחצים בחזרה, כאן כבר נכנסים הרבה מנגנונים נוספים של התגוננות, התקפה, או התגרות - והתוצאה היא בהתאם. ובבית האח הגדול, זה הסיפור כולו. מרגע שהאח הציב את הכפתור האדום הזה במרכז הבית, אנחנו רואים שהכפתורים נלחצים ועוברים למצב ON, וחושפים רגישות אחרי רגישות של הדיירים: אצל קותי, הכפתור המקופח הסובל מסטיגמה קשה, נלחץ בתום לב (או שלא?) ע"י ערן. מיד כפתור החמלה והתמיכה של יאנה נלחץ והיא תומכת בקותי כאילו היה עלה נידף. כפתור הצורך בתשומת לב 24/7 ובהגנה אצל אביבית נלחץ ולא נענה ע"י רגב. ורגב מאוכזב כשאביבית לא מספקת לו בדיוק את אותו הצורך ולא מגינה עליו מפני ההדחה. כפתור הפופולאריות והצורך להיות אהוב על כולם נלחץ השבוע חזק מאד אצל יוסי ("אני כבר פה, אני לא אשים להם איזה סיר פאנאטאז' על האש?"), והוא מרגיש מה קורה כשהוא לא מקבל הכרת תודה אינסופית, והופך לבלתי נסבל בקרב הדיירים. כפתור הביקורת על האחר נלחץ אצל קים דווקא ע"י המבקרת השקטה יעל, והשניים עוסקים בלחיצות הדדיות. סער קופץ בכל פעם שלוחצים לו על כפתור ה"הנה עוד מניפולציה מההפקה". סופי מותקפת כשהיא היחידה שלוקחת ברצינות את המשימה, מתבלטת ומצהירה על רצונה לזכות (רק במשימה, תירגעו). ותמיר פשוט "נלחץ בקלות", אבל יש לו את היכולת לזהות את הכפתורים השונים, תוך שהוא מראה רגישות גדולה למצבם וצרכיהם של האחרים. אכן, מוקי חתולי. נקווה שהחמוד הזה אכן ינחת בסוף על הרגליים, ולא יבזבז כמה נשמות מתוך בהלה. וזוהי רק ההתחלה. ברוח מה שקורה בערוץ 2 בימים אחרים בשבוע, גם בתכנית הזאת יהיו הרבה מנטורים שילחצו על כפתור ויסובבו ראשים. אנחנו מהמרות שכל ה"לחצניאדה" הזאת תוביל להרבה רגעים סוערים, אבל גם לנגיעות של ביקורת כנה ובונה בין הדיירים. בניגוד לחדר הלבן, פה יש כפתורים בכל מיני צבעים, וכולם - כן כולם - יילָחַצו זה אחרי זה. כי מעכשיו, האיום החדש בבית הוא לא רק שמישהו יעמיד אותנו להדחה, אלא שמישהו גם יבוא ויחשוף לנו את כל ה"רגשי". ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: אני לא נלחץ כל כך בקלות. אבל מעניין מה עם אֶיתָם... איפה אתה, אָבּוּיָיה? תתעורר, העונה עוד מעט נגמרת... צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: האם קותי יישאר רק עם הפגיעה מדברי ערן, או גם ינסה לשנות משהו בעצמו? האם יאנה תמשיך להיות רחמנייה ולדאוג לקותי, גם כשהוא לא יהיה אפרוח פגוע? על אילו כפתורים העונה הזאת לוחצת אצלנו כצופים: הכפתור הפוליטי, המעמדי (יש/אין כסף), הגזעני, או כפתור הצורך בדרמה ותשומת לב?
0 Comments
|
בלוג בלי בושה:
|