11. מתנגדים ובוכים (או: חרקירי ודמעות)
העונה הזאת, מאד מבלבלת. משהו שקשה לשים עליו את האצבע בדיוק. לרגע נראה שמעניין ורוחש, ולשני רגעים פשוט לא קורה כלום. לרגע הדיירים מחוברים להתרחשויות ועוברים סערה, ולרגע כאילו פשוט לא אכפת להם - לא מהתכנית, לא מהקבוצה שהם נמצאים בה, ואפילו גם לא מעצמם. יישארו או ילכו, יצליחו להכיר או יישארו זרים, יודחו או יפרשו מרצון – כאילו מבחינתם הכל אותו דבר. (בינינו, אתם לא רוצים את המיליון? הלו, פה יש מתעניינים...). אולי זה משהו בסיר הזה שנקרא קבוצה: לפעמים יכול לצאת לנו איזה תבשיל טוב שלא התכוונו אליו בכלל. אבל לפעמים לא משנה אם שמנו בסיר את המרכיבים דה-בסט, ליהוק אקסייטינג והפקה הוליווד, ומשהו במרק שיתבשל פשוט "לא יהיה זה". אולי זה המקרה הפעם: משהו בין חברי הקבוצה הזאת לא נדבק, לא מתחבר עד הסוף. וקשה לשים את האצבע על הסיבה. וגם אם נוסיף עוד מלח ועוד פלפל (כמו כניסה של דיירים חדשים) לא תמיד מובטח לנו שיהיה טעים. אולי בעצם מתקיים פה תהליך ארוך וגדול יותר, שמתחיל מהעונה הראשונה ומגיע עד לעונה הרביעית הנוכחית. מה אם "בית האח הגדול" הוא קבוצה, מתחלפת, לטווח ארוך, שמתפתחת ועוברת שלבים קבוצתיים שונים? אמנם בכל קבוצה, המשתתפים עוברים סוג של רגרסיה רגשית ועולים בהם הרבה דברים טעונים מהעבר שלהם או מחייהם בחוץ. אבל כאן, זה כבר חוצה עונות וקבוצות: בעונה הראשונה המשתתפים עוד לא ידעו כלום. הם היו מן תינוקות נאיביים שתלויים לחלוטין באח הגדול, הדמות המטפלת שדואגת להם לכל צרכיהם הפיזיים והרגשיים. אולי רק עינב בובליל נכנסה אז לשלב ה-terrible two, כשבכתה ורקעה ברגליים כל יומיים בערך "אבל האח, זה לא פייר... תגיד להם...". בעונה השנייה כבר התחלנו להיות בתהליך של התקשרות רגשית וגבולות, כמו ילדים קטנים שבודקים עד כמה אפשר להתרחק ועדיין להיות בקשר עם אבא-אמא: סער ואיילה פצחו ב'אמת או חובה' ושיחקו בחייל גולני ופקידה פלוגתית, ועדנה הייתה ראשונה לעבור בלי רשות את הגבול שנמתח בסלון בין שתי הקבוצות, רק בשביל לראות מה קורה כשעוברים על החוקים. אז עשו מזה המון רעש, היום זה כבר ממש לא מרגש אף אחד... בעונה השלישית כבר התחלנו להבין שבנים ובנות הם שונים, להרגיש מה זה להיות שובב ועצמאי, להתנהג באימפולסיביות ולצעוק בקול רם, ללכת לשירותים עם ספר גדול, וגם לעשות דברים אסורים במקלחת. ובעונה הזו, מדובר כבר בגיל ההתבגרות ובשלב המרד: נערים מתבגרים שמורדים בחוקים ובסמכות, ואומרים "אתם לא תחליטו עלינו". עבורם חוקי האח הגדול הם רק המלצה, יש להם רצונות משלהם, הם נורא דעתניים או מנסים לְרָצות את האחרים, הם חסרי ביטחון בגוף שלהם ומאד-מאד זקוקים לאהבה ולתשומת לב. מה שאנחנו בחוץ מקבלים ורואים, זו חבורת מתבגרים שפשוט עושים מה שהם רוצים... וכמו עם מתבגרים - איך לעזאזל משתלטים על זה? מתחילת העונה, "לפי הספר" וכמו מתבגרים הם בועטים, מתנגדים, בורחים מהבית, שמים ז** ומעמידים את עצמם להדחה, בניגוד לחוקים. אבל אז, הם ממש מתפלאים על ההשלכות. הם נורא מופתעים שלמרות שהשליכו את עצמם לקלפי, הם פתאום זוכים לספרת SMS משלהם, ונזכרים לצעוק ש"זה לא הוגן". כאילו הם לא חושבים עד הסוף מה הפעולות והצעדים שלהם יכולים לגרום להם ולאחרים. אולי צריך פה השגחה הורית, או מבוגר אחראי בבית (ולא, יעל ויוסי לא נחשבים... אבל אולי פריצי עוד תתפתח). השבוע, 3 דיירים העמידו את עצמם להדחה, ואז נורא נבהלו ממה שהם עשו. אבל כל אחד מהם עשה את זה מסיבה אחרת: תמיר עשה את זה כי הוא רגיש ונוירוטי-משהו, הוא אומר שלא יוכל לישון בלילה אם ידיח מישהו מחבריו, ונראה שהוא לא יכול לשאת קונפליקט תוך-אישי, בינו לבין עצמו. קשה לו גם עם קונפליקט חיצוני, כשהוא חושש להתעמת עם אחרים, ולכן הוא שם את עצמו אחרון בסולם העדיפויות. מבחינתו, האחרים זה הוא. הוא גם הראשון שזכה להגיד פה את המשפט הקלאסי "אנחנו כמו משפחה"... (דבר שאף פעם לא מוכיח את עצמו בתכניות עם הדחות...). יאנה עשתה את זה כי היא עסוקה ב"לעשות דווקא" לכל העולם. נראה שהיא פשוט לא יכולה להכיל שום רגשות מנוגדים ואמביוולנטיים, ואפשר לראות את זה בדרך בה היא מביעה אהבה-התעלמות לקותי, קנאה-מבוכה לאביבית (האויבת שתמכה בה כשהייתה במשבר), ושולם-ברוגז עם עצמה. כנראה שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל התחושות האלה כשהן מגיעות ביחד. וסער הולך ישר למשרד המנהל ומחכה לנזיפה: הוא עסוק במרידה ובהתגרות, אם זה להיכנס לעורף האויב (בית האח הגדול) ולשתף פעולה מתוך תיעוב, אם זה להסית את כולם ללבוש חלוקי מקלחת בשידור, לתת הרצאות אינטליגנטיות-מדי בסלון, או לאתגר את זריזות האחראים על שקופית הצנזור בערוץ 20. הפעם הוא מחליט להתנסות באהבת הקהל, ופשוט לבדוק את הגבולות – שלנו ושל עצמו. ממש מבקש: "תחזיקו אותי, אני הולך...!". בהתנהגות של שלושתם אפשר לראות מאפיינים שונים של נערים מתבגרים: קושי בהיפרדות מהאחרים ועיצוב העצמי (תמיר), "דווקא" ומבוכה כוללת במפגש עם עצמי (יאנה וגם קותי לצידה), ומרדנות ודרישה לעצמאות יתרה (סער). ואם זה לא מספיק, יש גם את הארבעה שהיו מועמדים להדחה מלכתחילה: יוסי, יעל, קותי ופנונה, שנמצאים שם ישירות בגלל אקט מרדני של מתבגרים שאמרו להם "אל תעיזו ללחוץ...", והם הטיחו "נא לכם" ישר במצלמה של אמא ואבא ובגבולות של המשחק. אם נסתכל טיפה יותר לעומק, אולי נוכל לראות שהדיירים פשוט נמצאים בהתנגדות: התנגדות לסמכות (האח הגדול), התנגדות לתהליך, והתנגדות למשימות. באופן קבוע הם מפרים הוראות ישירות של האח, מתווכחים איתו על התקציב, מחביאים לו אוכל, מתלוננים על המשימות, יוצאים ונכנסים לבית כאילו היה שיעור חופשי, מתנערים ממחויבות כשרק מתחשק להם, ומסרבים בחדר האח לפתוח בפניו את הלב. למשל כשהאח שואל את אֶיתָם: "ולמה אתה מרגיש ככה?", איתם יורה בחזרה: "מה זה עניינך?" ומגחך במבוכה. וכמו מתבגרים טובים, הם מתנגדים ובוכים, עושים חרקירי ולא מפסיקים להתפלא מול התוצאות על בשרם. ועכשיו, מגיעות ההשלכות: חצי מהבית מועמד להדחה, ועוד שבוע יכניסו להם גם שותפים חדשים לחדר (...דיירים חדשים). ואפשר לראות שבימים האלה מתרחש בבית תהליך מאד מעניין. פתאום הם מבינים שיש להם מה להפסיד ומה לאבד. פתאום כן חשוב להם להישאר במשחק. פתאום הם מתחילים לשתף ברגשות, לתת משוב אחד לשני, ולפצוח בסיכומים חלקיים. הם מתחילים להבין: עד עכשיו אלו שעזבו/הודחו היו סמן קיצוני כלשהו בקבוצה, אם אלו ברי, זיוה, דודו, אביב או קים. ואילו עכשיו הם עומדים לקבל משוב אמיתי מהקהל, על מי שהם ועל איך שהם מתנהגים. וברגע שאחד מהם ילך הביתה, הבית כבר לא יהיה אותו הדבר לאלו שיישארו בו. ואנחנו, הקהל? אולי גם אנחנו עוברים תהליך של התבגרות יחד עם התכנית... את זה נוכל לראות, לפי מי שההמונים יבחרו הפעם להישאר בבית, ולהמשיך להתבגר יחד איתנו. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: מה זה עניינכם, "איך אני מרגיש"...? צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: אילו משובים בין-אישיים הדיירים מתחילים לתת אחד לשני, וכמה אינטימיים הם מרשים לעצמם להיות? מעבר לנערים מתבגרים, ילדים-הוֹרִיִים, וטינאייג'רים בשלבי חיזור, האם יצמח בבית מבוגר אחראי כלשהו? ואיזה "פנטזיות" מבשלים הדיירים הנוכחיים, על הדיירים החדשים שיבואו לישון איתם ממש עוד מעט?
0 Comments
|
בלוג בלי בושה:
|