18. מי הכי אמיתי בבית? (או: אמת זדונית ואמת טובה)
בעולם הריאליטי נוצר עם הזמן איזה חוק לא-כתוב ובלתי מתפשר, שאומר שהמשתתפים צריכים "להיות אמיתיים" כדי להצליח במשחק. הם כבר נכנסים לתכנית כשהם מצהירים שהם אמיתיים, אותנטיים, ו"מה שתראה בחוץ זה מה שתמצא בפנים", ובאותה נשימה הם גם מבטלים את כל הרמאים המזויפים וחסרי-הכנות, ש"באו לעבוד על כולם" ולשחק אותה אסטרטגית. אנחנו באופן אישי לא מאמינות שאפשר להחזיק במסכה או בתדמית מזויפת יותר משבוע גג, ולכן נקודת המוצא שלנו היא שכל מי שנמצא בבית האח בשלב הזה, משחק מקסימום את התפקיד של עצמו. גם אם ה"עצמו" הזה הוא לא בדיוק נעים לו ולסביבה. ולא משנה איזו פרסונה הוא בחר להלביש על עצמו מראש, כי לאורך זמן, פשוט אי אפשר לזייף – במיוחד לא מול עינם הבוחנת של הצופים. אבל כשמישהו חוזר ומדגיש שהוא "אמיתי", הוא יכול להתכוון לכמה אפשרויות: להתנהל עם האחרים בפתיחוּת, לדבר את מה שאני מרגיש בלי לפחד, לא לפחד מקונפליקט ולהגיד כל מה שמפריע לי, או להתחרע על כולם ופשוט להתנהל בלי חשבון – כי זו האמת שלי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אתם יכולים להסכים איתנו שכל "אמת" כזאת, יכולה להוליד אנשים כנים או צבועים, עומדים על שלהם או מרָצִים אחרים, פחדנים או אמיצים, תוקפניים או אינטימיים. הרבה אפשרויות להיות אותנטי... לאחרונה בבית האח קיבלנו הדגמה לזה שלא כל כך פשוט להיות אמיתי, שמאד לא קל לקבל את האמת, ושכשאנחנו רואים את האמת על עצמנו או על אחרים, אנחנו מערבבים אותה גם עם לא-מעט פרשנות אישית. כמו שאומרים ב"ארגנטינאית" (ותודה לקותי אבן-שושן): לאלפחורס יש שני צדדים. כשיעל ואביבית יצאו לסוויטה המפנקת, הן קיבלו בונבוניירה שיש בה גם וגם: מילוי שוקולד לצד מילוי פרי-חמוץ. הן זכו לרגע לצאת מהבִּיצָה שהן התפלשו בה ולקבל הצצה קטנה לאמת בכל הטעמים: לשמוע בלי עריכה מה אומרים עליהן ועל אחרים, לראות את עצמן מבחוץ, ולהבחין באופי היחסים בבית כפי שהם מצטיירים לעין חיצונית. אבל כמו כל אמת, גם האמת הזאת התערבבה מיד עם הפרשנויות האישיוֹת של השתיים, וראינו שכל אחת מהן עושה במידע הזה שימוש שונה לגמרי. האחת הייתה מכוּונת לטובתם של האחרים, והשנייה פשוט הייתה מרוכזת בעצמה. שתי דקות אחרי שחזרו לבית, יעל הפכה לדובון-אכפת-לי, פיזרה חיוכים, קשת בענן וחיבוקים קבוצתיים לדיירים, ודיווחה להם כמה הם נראים נפלא מבחוץ. בלכתה גם השאירה צוואה של שלום וביקשה מהדיירים לשמור על הרמוניה בשבט. ואילו אצל אביבית, השכשוכית הפכה ל"סכסוכית" וסינדרלה הפכה לאוויטה פרון, כשהיא מאחדת כוחות עם צבי כדי ליצור סדר עולמי חדש. היא גילתה את מנעמי הכוחניות, והפכה את הנֶסְטִי למשרד של 'הסנדק', כשהיא מזמנת את החיילים לשיחות משוב נוקבות. השיא היה בשיחה עם סופי, שכנראה התפוצצה מאוֹשֶר לשמוע שהיא מצטיירת בחוץ כמו "נודניקית, מפונקת וקרצייה". זו הייתה הדגמה מצוינת לזה שלא משנה עד כמה האמת היא מרגשת - אפשר לעשות בה שימוש זדוני, או שימוש מועיל. אפשר להשתמש בה כמניפולציה ולהפעיל את האחרים בלי גבול, ואפשר להיות "אותנטי", להסתכל לעצמך בעיניים ולעשות את הבחירות הנכונות. בהחלט מגיע לסופי אות-יקירת-הבלוג על הגבורה בה ספגה את המחמאות והתאפקה לא לשרוף את המועדון. אבל אם העם רוצה צדק חברתי הוא קבל יקבל - אוויטה ירדה מהשלטון, והאנדרדוגים נסעו לחגוג בארגנטינה. השאלה המרכזית כאן, היא לא רק עד כמה אנחנו נאמנים לאמת שלנו ונלחמים עליה בכל מחיר. אלא גם באיזה אופן אנחנו מסוגלים להעביר את האמת שלנו כלפי חוץ, ועד כמה אנחנו מצליחים לשמוע מאחרים את האמת (הלא-נעימה לפעמים) על עצמנו. לירון וסופי למשל, מביאות סוגים שונים של אמת ישירה: שתיהן זורקות את האמת בָּפָּנים, בלי להתבלבל, ואומרות מה שהן חושבות מבלי לייפות שום דבר. אבל יש הבדל גדול בדרך בה הן מוציאות את האמת החוצה, מה שמאפשר לאחרים להקשיב ולקבל, או לבעוט ולהרחיק. לירון ירתה לחלל החדר את הצורך האישי שלה ואת רגשותיה הקשים, מבלי לחשוב מה כל זה יעשה למי ששומע, או איך זה יחזור אליה כבומרנג. לאחר שהודחה בדילוגי אושר, היא סיכמה את החוויה המלמדת: "אני תמיד אומרת את האמת, אם אוהבים את זה ואם לא, וחלק פשוט לא אהבו את הסגנון שלי...". לעומתה סופי, מצליחה בנתיב המָרְמָרָה שלה להביא את האמת באופן שכן מצליח להחליק לאנשים בגרון, ואולי גם לתת תובנה. אולי זה ההומור, ואולי זו הכנות - שמולה אתה יודע שמה שעובר בסינפסות זה באמת גם מה שיעלה על הלשון. הסגנון של שתיהן כל-כך שונה, והתוצאות בהתאם: כשאחת טסה הביתה, והשנייה טסה להגשים את החלום של אביבית (מי אמר שחלומות לא מתגשמים?). אפשר לומר שזהו אחד האתגרים הכי חשובים בקבוצה: להצליח להביא את עצמי בכנות, באמיתיות, עד לרגע שבו האמת שלי כבר פוגעת באחר. להבין איך אני מתקבל כשאני מגיח החוצה בלי יותר מדי צנזורה, ומה המחיר שאשלם אם אהיה מחובר רק לעצמי, ל"אמת שלי" ולרצונות שלי - מבלי לראות אף אחד ממטר. באותה המידה, אפשר לתקשר בכנות עם הסביבה אבל גם עם עצמך במקומות שהכי קשה להסתכל לעצמך בעיניים, ולשנות את מה שגורם לך ולאחרים סבל; ואפשר להיות אמיתי באופן שאומר ז** על העולם ועליכם, זה 'אני האמיתי' ותעשו עם זה מה שאתם רוצים. אצל מעיין חודדה זה נגמר בבכי ותמרורי-הורמונים, אבל אצל קותי זה מסתובב בלופים אינסופיים סביב עצמו, סביב הטענות אל יאנה ואל ערן, ובעיקר עם כיוון השעון סביב הספה בסלון עד יעבור זעם. אפשר לראות שבשלב הזה, רוב הדיירים כבר עסוקים בשאלה של "איך להיות אמיתי", ובשאלה האם בחוץ הם מתנהגים כפי שהם מציגים עצמם בסלון. ראינו את תמיר נכנס לחדר האח אחרי שאחרים צפו בתעודת הזהות שלו, כשהוא מודאג מזה שאולי עדיין חושבים שהוא משחק תפקיד תמהוני כלשהו (אולי כי קשה להאמין שיש מישהו כל כך ייחודי כמוהו); אם אפשר לתת ציוני אמצע הדרך, בהחלט נגיד שאם יש מישהו שמביא את עצמו ב-true colours שלו, הרי זה תמיר. ואם רק יפסיק לפחד לעמוד על שלו ולהתעמת קצת, אנחנו נראה אותו עולה ופורח למיליון. ראינו את ערן אומר שהוא פשוט נותן לעצמו להשתחרר ולהיות הוא עצמו, מול אביבית שטוענת שהוא מתנהג באופן ילדותי מאז שהפסיקה להחזיק אותו קצר; את שרי בוכה לערן במטבח שנמאס לה להחזיק בבטן ולא להגיד לקותי מה היא חושבת על ההתנהגות שלו; את סער שמביא אמת קשה אבל מצליח להביא אותה באופן אפשרי לדיאלוג; את אביבית שמזהירה את צבי שהיא תעשה לו את החיים קשים (רגע, ומה היה עד עכשיו?); ואת צבי שמביא לאביבית אמת שקשה לה לקבל, שהיא מסתובבת רק סביב עצמה ושעליה לבחור את רגעי הכנות שלה. אבל הוא כנראה היחיד שיכול להראות לה את האמת הכואבת, ולצאת מזה בחיים (לפחות כשהארנק שלו עדיין לא בנווה-אילן). מעניין שדווקא ויקטוריה האורחת מחו"ל, שקיבלה מצגת יפה של נחמדות ושל מראית-עין מכל מי שכירכר סביבה כדי שתבחר בו לנסוע לשבוע-טלנובלה, הצליחה לבסוף להוציא מהדיירים אמת יפה ומשוחררת, כששמחת חיים גדולה יצאה מהם בתצוגת האופנה המאולתרת והחזירה אותם להתרעננות משותפת בבגדי-ים. ככה בקלות, בלי שפה, אוצר-מילים או מאמץ, אפילו ה"צ'יקשוחכית" הגשימה את ייעודה האמיתי לראשונה מאז תחילת התכנית. דרך הרגעים הקטנים האלה עם ויקטוריה אולי גם אנחנו קיבלנו איזו אמת קטנה לפָּנִים, כשראינו איך התרבות שלנו היא קצת שמרנית, אולי קצת מתחסדת, ובעיקר דופקת חשבון - למרות מה שכולנו חשבנו. בעוד אנחנו מתרגשים מקצת רקמה על חוטיני בסתר, התרבות הארגנטינאית המשוחררת שויקטוריה הביאה במזוודה סיפקה לנו סיפורי סקס, זוגיות ומתירנות שחילצו מהדיירים כמה הבהובי עיניים בורקות. ואולי גם עוד 'התעוררות' קטנה של ערן. אז אם עד היום היינו עסוקים במי הכי אהוב בבית, מי הזוג של הבית, מי נאבק במי ומי מקבל כוח בבית; עכשיו הדיון בשאלה מי הכי אמיתי ומי לא, מעלה הילוך כשאנחנו מתקרבים ל"מאני טיים". אנחנו משערות, שאנחנו נשמע יותר ויותר שיחות וחיכוכים על הנושא בבית האח בתקופה הקרובה. אבל אם נצטרף לרגע ללקסיקון הריאליטי, אפשר לומר שהשאלה החשובה באמת, היא אילו דברים אמתיים ייצאו עכשיו מהדיירים, דברים שעוד לא ראינו עד היום - או כאלו שהם פשוט לא הרשו להם לצאת. מאני טיים, כבר אמרנו? ומה וולטר היה אומר: אררררר...... (אני מתחבר לכלב האמיתי שבי. מה, אני לא דייר בריאליטי?). צפייה מודרכת עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: אם כבר טורניר כדורגל, מי יבחר קבוצה אחת, ומי ינסה "לרוץ על כל המגרש"? האם תפקיד הקפטן יצליח לגרום לקותי להתנהג סוף-סוף בהתאם לגילו? והאם ויקטוריה תשתכנע בסוף, ותצטרף לפרויקט "Taglit"?
0 Comments
Leave a Reply. |
בלוג בלי בושה:
|