22. הקלפים נפתחים (או: הסמוי הופך לגלוי)
בניגוד לתכניות ריאליטי אחרות, ולא משנה אם הן רוקדות בג'ונגל או נכנסות לוילה אי-שם, ב"אח הגדול" כל תהליך ההעמדה להדחה מתרחש באופן סמוי. לדיירים אסור לספר את מי הם שמו על הגריל, לתאם ביניהם עמדות, או לזרוק לאוויר שמות כמו ש"ץ, תיאום ההדחות הידוע לשמצה מהעונה הראשונה. השבוע עשו פה היסטוריה קטנה, כשהאח הפך את אקט ההעמדה להדחה ל"סוציומטרי" גלוי. כולם ראו לכולם, וזאת לא הייתה חוויה נעימה לאף אחד מהדיירים. גם אנחנו התכווצנו לרגעים כשראינו את הרטט בסנטר של שרי ויאנה עובר למצב On, את צבי עובר למצב angry birds, ואת תמיר מתפתל למצב ביסלי-גריל מרוב מבוכה ואשמה. שלא לדבר על תאונת השרשרת הקבוצתית שהתרחשה מול עינינו. אבל לטוב ולרע, האח הגדול הוא פורמט כמעט הכי שקוף שיש: נכון שיש משימות, הפקה, וכמה שיחות אינטימיות שהמצלמה תצליח לפספס, אבל הרבה מאד פרוש לפני מי שרואה את השידור לאורך היממה (אם מתעלמים לרגע ממתקפת השקופיות הזדונית שנחתה עלינו מהדרום). אך למרות שהרוב חשוף וגלוי, אולי הרגעים הכי מעניינים לצפייה הם דווקא אלו שבהם הדיירים לא מודעים לזה שהם מצולמים. כשקותי יושב לבד וכועס על עצמו, כשערן בורח לשירותים לדמוע, או כשאיתם מכניס את הגול שאף אחד לא רואה. ישנם הרבה רגעים סמויים שמתרחשים שם ואנחנו הצופים זוכים לראות, אבל מעבר לפעולות ושיחות, ישנם גם רגשות, עמדות ומחשבות, שלא לכולן אנחנו או הדיירים בכלל מודעים. בכל קבוצה יש תהליכים גלויים וסמויים שמתרחשים בכמה רמות: בין אדם לבין עצמו בתוך-אישי, בינו לבין מישהו אחר בבין-אישי, ובתוך הקבוצה כולה. אפשר לקרוא לזה מודע ולא-מודע, אפשר לקרוא לזה פרטי ופומבי, ואפילו אמיתי וצבוע. אבל בין הרמות האלו תמיד יש מתח גדול, כשהקבוצה מפעילה על היחיד לחץ אינטנסיבי הולך וגובר: מן ציפייה שהאדם ישחרר קצת מידע על עצמו, יחלוק רגשות ויביע את דעותיו על האחרים, מתוך האזור הפרטי שלו לשטח הקבוצה. לרוב האדם ינסה להיענות לדרישה הלוחצת הזאת, אבל ינסה גם לשמור על מה ששלו, שלו. כי לחלוק את המידע האישי שלך עם כולם יכול להיות מאיים ומביך: הוא יכול להיחשף לביקורת, להיחשב לחריג, או שמישהו ישתמש בזה כנגדו ברגע האמת. אבל שיתוף במידע אישי יכול גם להוביל לקירבה, לאינטימיות, לחבר בין שני דיירים שעד עכשיו לא היו קרובים, וגם לעזור ללכידוּת הקבוצתית. וכשהמידע הזה עובר לנחלת הכלל - זה כבר משנה את הדינאמיקה בכל הקבוצה. הלחץ הקבוצתי הזה שרוצה לדעת ולראות הכל, השתלט השבוע על הבית: ראינו את צבי מטיח בערן שאי אפשר לדעת מהן הדעות שלו, את יאנה מבינה שאף אחד לא באמת מכיר את אביבית ומשוָוה אותה ליוסי ש"לא נפתח", את שרי מתרגלת אומץ ואומרת בכנות לקותי שהוא מתחמק משיחות קשות שחושפות מחשבות ורגשות לא פתורים בינו ובין האחרים, את סער נותן לחבריו משובים רגשיים חשובים אחרי שבמשך חודשים עשה זאת בשקט מהצד, ואת סופי מספקת לכולם תובנות מהדיוטי-פרי. וראינו את הדיירים מגיבים ללחץ הזה, ומתפוצצים אחד-אחד כשהכל מתגלה ועובר אל פני השטח. השחקנים המרכזיים במחול ההיעלבויות הזה היו דווקא כאלו שעד היום לא אמרו בגלוי מה הם חושבים, והתפרצות הכעס של צבי עלתה לו לגרון בדיוק בגלל המעבר בין הסמוי לגלוי. צבי חשב שהוא השתלב נה-דר והתחבר לכו-לם, בעוד המציאות נתנה לו ריאליטי-צ'ק על הפלזמה בסלון. אולי בגלל שראה את האמת הזאת נחשפת, הוא בחר להרעיד את הבית במניפסט "הלאה הצביעוּת" ובהתחשבנות על זמן-ההקשבה שסיפק לקולקטיב הקיבוצי בענף הייצוא של התעניינות מדומָה. אבל כל הסערה הזאת, היא ממש "לפי הספר": התהליך הלא-קל הזה, של העברת מידע מהסמוי לגלוי בקבוצה, תופס תנופה בעיקר בשלב הקונפליקט, בויכוח או בהטחה של דברים לא נעימים ישר בפנים או מתחת לחגורה. איפה שפנוי באותו רגע. כי כדי שאפשר יהיה לעבור ליותר אינטימיות, ישנם דברים סמויים - שפשוט חייבים להתגלות. אחרת זה משאיר אותנו עם תחושה של פלסטיק, כאילו משהו לא נוגע בְּאמת. אולי אפילו 'לא פוגע - לא נוגע'...? ולכן מיד אחרי רגעי ה"וואללה, איך עשיתם לי את זה", ראינו את הדיירים עסוקים בשיחות צפופות, לרגע זועמות ולרגע מחבקות. כולם ניסו להסביר לכולם איך הם מתנהגים ומה זה גורם לאחרים להרגיש – אם רצו, או אם לא רצו לשמוע. לאנשים בקבוצה יש כאילו דחף בלתי נשלט להראות ליחיד, כמעט בכוח, את כל מה שהוא לא יודע על עצמו. לפעמים האדם בשל ורוצה לשמוע, ולפעמים לא משנה כמה יתאמצו ובכמה דרכים ינסו - הוא פשוט לא רוצה לדעת, או מפחד לדעת. ניסיון הסרק של תמיר להביא את אביבית לתובנה על התנהגותה מול הבנות בבית, או הניסיון של יאנה, שרי, סער וסופי להסביר לקותי כיצד הוא פוגע בעצמו בקבוצה, פשוט לא הצליחו לחדור מבעד לשריון שלהם. אבל השורה התחתונה היא - שבבית האח הגדול פשוט אין את הפריבילגיה הזאת, של לא-לראות-את-עצמך או לא להוציא דברים אל הפומבי... יש פה לחץ עצום להגיע לתובנה עצמית, ורצוי לפני שאתה מודח. ורוצים להיות עוד יותר פסיכולוגיסטים לרגע? אפשר אפילו להגדיר את 'חדר האח הגדול' כאזור שבו מתרחש המעבר בין הגלוי לסמוי. מן תא וידויים בו הדיירים מקיאים החוצה את כל מה שהם לא יכולים להביא לקבוצה באותו רגע, כי רמת האינטימיות ביניהם לבין האחרים עדיין לא מספיק גבוהה כדי לעשות את זה ועדיין להישאר בטוחים ומוגנים. הדיירים גם מנצלים שוב ושוב את אזור הביניים הזה, כדי לדלות מהאח פרטים על כל-מה-שהם-לא-יודעים-על-הבחוץ, על המשימות, או על מצב ההדחות. מן חבל הצלה מאי-הוודאות הגדולה והמאיימת שבה הם נמצאים, ובה הם לא יודעים מה חושבים ואיך מרגישים אליהם האחרים, שלא לדבר על קהל שלם בחוץ. יד על הלב, עבורנו מאד מסקרן לראות את התהליך הזה קורה ואת האמיתות נחשפות. כי אחרי שכל כך הרבה עניינים נדחפו מתחת לדשא הסינטטי בחצר, הם סוף סוף התחילו להיות מדוברים; וכי אם יש משהו בקבוצה שהוא סמוי ולא-מדובר, כמו פיל לבן שעומד בחדר, הוא יוצר תקיעוּת. אולי הקבוצה הספציפית הזאת, שכל כך מגינה על עצמה כלפי חוץ וחבריה מפחדים להתמסר לקשר באמת, הייתה צריכה איזו זריקת התעוררות או ניעור רגשי מאסיבי, ולכן האח בחר לעשות מהלך קיצוני כזה. יכול להיות שזה הדבר הכי טוב שקרה לדיירים. כי מעבר לצעקות זכינו פה לרגעים של אמת גדולה. ממש כמו שיאנה אמרה לאח בדמעות: "אני מודה לכם על מה שעשיתם... הנה אנחנו מדברים על הכל, אנחנו פותחים דברים, ואני רואה דברים אחרת". ואחרי החוויה הקצת-מטלטלת הזו, אפשר גם לומר שלא רק ההדחה זכתה לאאוטינג, אלא גם התחרות עברה מהסמוי אל הגלוי. השיחות של חצי מבני הבית עם קותי על זה שהוא תחרותי מדי ורק רוצה לנצח, הזניקו החוצה את התחרות על הפרס (שעד עכשיו 'כאילו' לא עניין אף אחד. בטח, אנחנו פה רק בשביל להכיר אנשים חדשים...).ועכשיו כשמתחילים להריח את הקונפטי באוויר, השלט כבר תלוי בחוץ, וכל אחד רוצה שהשם שלו יהיה שם. מה התחרות הזו תיצור בין הדיירים הוותיקים שנשארו? עכשיו זה כבר גלוי, וכנראה שיהיה מעניין. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: בואנה צבי, 40 דקות ישבתי והקשבתי לך חופר על זה שאתה חדש כאן. ותראה מה יצא לנו מזה...? צפייה מודרכת: תוך כמה דקות נראה את אביבית חוזרת לעצמה אחרי ההדחה של צבי, ולמי היא תיצמד עכשיו? האם המפגש עם המשפחות והמסר מהבית שיקבלו השבוע, יחשפו דברים חדשים שהודחקו עד היום? מתי האופוריה של הדיירים הוותיקים שנשארו, תתחלף להבנה שהם בקרוב צריכים להדיח אחד את השני?
0 Comments
Leave a Reply. |
בלוג בלי בושה:
|